התחברהרשםחיפושFAQאינדקס

Share | 
 

 שיצ'ולללללללללללל

Go down 
מחברהודעה
Apocalypse
Kami-Sama
avatar

מספר הודעות : 897
Join date : 17.01.11
Age : 24

הודעהנושא: שיצ'ולללללללללללל   Fri Mar 30, 2012 7:26 pm

כי אני מעולה עם כותרות וכו' (כוסאומו ככל שאני מסתכלת יותר על נושאיםש אני פותחת כאן ככה מתדרדרות לי הכותרות) (למרות שלא אשקר זו כותרת טבוה יותר מהיונגג'ונג)


אז לפני איזה נצח+ עטר ואני רלפליינו פיק (...ההגיון כאן עובר גבולות) על הרולפליי (הינה שיא חדש) של שיאנג/מונצ'ול כמה שנים קדימה.
בקריאה חוזרת שאני עושה עכשיו הוא... אה. MEH, בעיקר כי אני חלודה רצח בכתיבת יאוי (כי אני לא כותבת כזה הרבה יאוי אוקיי ;__; /חיה על PG13), אבל עטר מתעקשת שאפרסם אז מפרסמת כלשחכךלחדגכףךשדחגכףלךשחדכלחי (האהבה שלי לעטר. צקצק. הדברים שאני עושה בגללה)

אז, אמ, איידונו, אזהרות אזהרות...
NC17, יאוי חלוד, טופ!שיאנג O__ם
עטר אומרת שזה פיק שג'ינרי כתבה.
אני לא באמת יודעת.
שגיאות כתיב כי אני סופר עצלנית. חוסר חיבה שלי לנקודות בסוף משפט...
(ככל שאני ממשיכה לכתוב אני מרגישה אדם גרוע יותר)



הם בדיוק סיימו הופעה נוספת והלכו למאחורי הקלעים, אבל במקום לקוד ולהודות לכולם כרגיל מונצ'ול תפס את אחת מידיו של שיאנג ומשך אותו אחריו, לא נעצר עד שהם הגיעו למסדרון ריק, ולפני שהייתה לצעיר הזדמנות להגיב הוא הצמיד אותו לקיר ונישק אותו בחוזקה.

שיאנג היה בהלם ממעשיו של מונצ'ול. זה היה כל כך שונה מהתנהגותו הרגילה- הוא מעולם לא נישק אותו ככה במקום ציבורי באופן יחסי. הוא ניסה לשאול אותו אם הכל בסדר, אבל בשנייה שפתח את פיו מונצ'ול רק העמיק את הנשיקה, ולשיאנג לא היה מה לעשות מלבד לתת לעצמו להירגע ולהגיב לנשיקה.

מונצ'ול חייך אל תוך הנשיקה לפני ששבר אותה רק כדי לעבור לצוואר של שיאנג, מפזר שם כמה שיותר נשיקות ומשתדל יותר מתמיד לא להשאיר סימן, בזמן שהגניב את אחת מידיו לבקושי-חולצה ששיאנג לבש.

שיאנג לא יכול היה למנוע מהגניחה לברוח משפתיו, אף על פי שהשתדל מאוד להשתיק אותה. "גהגה..." הוא מלמל, נשימתו נהיית כבדה יותר. "מה עובר עליך?"

"מה שעשית עם קיונג," הוא מלמל בקול נמוך ישר אל תוך האוזן של שיאנג, "אתה לא באמת ציפית ממני לא לעשות כלום אחרי זה, נכון?" הוא הצמיד את ידו לבטן של שיאנג, נהנה מההרגשה של השרירים המוצקים, ותפס את שפתיו של שיאנג בעוד נשיקה.

שיאנג הסמיק לחלוטין למשמע דבריו של מונצ'ול. הוא לא חשב שזה באמת ישפיע עליו ככה- למען האמת, הוא אפילו לא תכנן לעשות את זה, אבל ג'אקיונג תמיד היה ילד עקשן ושיאנג מעולם לא באמת יכול היה להגיד לו לא למה שהוא ביקש. "גהגה..." הוא מלמל אל שפתיו של מונצ'ול, עיניו נעצמות מבלי שהתכוון לכך.

"ממ?" מונצ'ול מלמל חזרה, כבכר נותן לידיו לנדוד מטה למכנסיו של שיאנג.

שיאנג פלט עוד גניחה שקטה, מנסה להתחמק מידיו של מונצ'ול. "גהגה, תפסיק, אנחנו צריכים לעלות שוב לבמה בקרוב..." הוא מלמל. הוא ניסה לנקות את ראשו מכמה ששפתיו של מונצ'ול היו חמות, כמה שהקרירות של אצבעותיו הייתה נעימה על עורו החם. "חוץ מזה, אתה יודע שזה לא היה אשמתי, זה ג'אקיונג." הוא לא היה בטוח שהמילים שיצאו מפיו בכלל היו קוהרנטיות, אבל הוא לא יכול היה לשלוט בזה.

"יש לנו מספיק זמן." מונצ'ול ענה באופן חד משמעי, לא מנסה אפילו להסתיר את החיוך שעלה על פניו כשהצליח סוף סוף לפתוח את המכנס הצמוד מידי של שיאנג. "אתה מעדיף שאני עשה את זה עם ג'אקיונג?"

עיניו של שיאנג נפקחו בבת אחת והוא בהה בו בהלם וחוסר הבנה. "למה שאני ארצה את זה?" הוא שאל, מעט יותר מדיי ברצינות. "יותר נכון, למה שאתה תרצה את זה? הוא בסך הכל ילד."

"אז תפסיק להאשים אותו," הייתה התגובה החידה של מונצ'ול לפני שהוא הפשיל את מכנסיו של שיאנג, לא מבזבז אפילו לא רגע לפני שתפס באיברו.

שיאנג רצה להגיב, אבל בשנייה שידו של מונצ'ול נגעה באיברו הוא החליט שאין טעם להמשיך לדבר. הוא פלט גניחה שקטה והרים את פניו של מונצ'ול לנשיקה נוספת, ידו השנייה יורדת לגעת בישבנו של השני.

מונצ'ול שחרר גניחה כששיאנג סוף סוף התחיל להגיב לנגיעות שלו. "לקח לך מספיק זמן," הוא מלמל והעמיק את הנשיקה עוד יותר, מתחיל להזיז את ידו בקצב אחיד

שיאנג לא טרח להגיב ודחף את מונצ'ול מעליו, מסובב אותו כך שעכשיו מונצ'ול היה עם גבו לקיר, ידו האחת של שיאנג מצמידה את כתפו לקיר בעוד השניה עסוקה בלפתוח את מכנסיו של מונצ'ול. הוא נישק אותו שוב, מוריד את מכנסיו של מונצ'ול מספיק בשביל לתת לו גישה אבל לא עד הסוף.

"יא, שיאנג." מונצ'ול מלמל, מנסה לדחוף את ירכיו קדימה כדי להתחכך בו. "תעשה משהו."

שיאנג הנהן וצנח על ברכיו, לוקח את איברו של מונצ'ול ביד אחת, השנייה לוקחת את של עצמו. אפילו כשהיה על ברכיו היה צריך להתכופף מעט בשביל להכניס את איברו של המבוגר יותר לפיו, לשונו עוברת על הקצה בתנועות איטיות בעוד ידו מתחילה לנוע על הבסיס.

מונצ'ול בזבז אף לא רגע בתפיסת השיער של שיאנג, למרות שהוא ידע טוב מאוד שהוא הורס לי את התסרוקת ושכל הנונות יעשו לשיאנג את המוות על זה, בעיקר כשהם צריכים לעלות שוב על הבמה. הוא ניסה להיות שקט אבל הגניחות ברחו מפיו, לא משנה כמה הוא השתדל. הוא לא ידע אם להחשיב את עצמו כבר מזל שיש לו חבר עם שליטה כזו טובה בלשון שלו, או להתפלל לאלוהים ולקוות שאף אחד לא יתפוס אותם.

שיאנג גיחך לעצמו, שולח רטט בלתי נשלט על איברו של מונצ'ול. "גהגה." הוא עזב את איברו בשביל להביט מעלה אל מונצ'ול. "אתה חייב להיות יותר בשקט." הוא אמר ומייד חזר להתעסק עם האיבר, מכניס את כולו לפיו בלי הרבה בעיות.

מונצ'ול לא הצליח להרכיב משפט הגיוני ולכן הסתפק בלמשוך את השיער של שיאנג לפני ששיחרר גניחה נוספת.

שיאנג עזב את מונצ'ול בדיוק לפני שזה הספיק לגמור בתוך פיו, נעמד בחזרה על רגליו ומחייך אל מונצ'ול.

מונצ'ול לא יכל לעצור את הרעש המאוכזב שברח מפיו, לא שהוא היה עוצר אותו גם אם הוא יכל. הוא פקח את עיניו שהוא לא ידע שבכלל עצם, מסתכל על שיאנג בכעס לפני ששם לב לשפתיו הנפוחות, מושך אותו לנשיקה מיד אחרי.

שיאנג ליטף את מותנו של מונצ'ול, רוכן אל תוך הנשיקה. ידו עברה ללטף את גבו, יורדת מטה באיטיות עד שהגיע לקצה עצם הישבן שלו, אצבעותיו הארוכות מברישות את פתח הכניסה שלו באיטיות מגרה.

"ממ, שיאנג." מונצ'ול מלמל, שובר את הנשיקה כדי שיוכל להניח את ראשו על כתפו של שיאנג. "אנחנו לא יכולים להישאר כאן." הוא אמר, או לפחות קיווה שהוא הצליח להגיד את זה.

שיאנג הביט מטה אל מונצ'ול, ממצמץ. "למה?" הוא היה סמוק קלות. "חשבתי שאתה רוצה את זה עכשיו."

"אני רוצה, אני רוצה." מונצ'ול הרים את ראשו במהירות כדי להתסכל על שיאנג. "אבל לא כאן" הוא החווה עם ידיו לצדדים, "בוא נכנס לאחד החדרים"

שיאנג הנהן ומשך את מונצ'ול לתוך חדר רנדומאלי. הוא ממש קיווה שלא יהיה שם אף אחד, ובאמת המקום היה נטוש- הוא נראה יותר כמו סוג של מחסן או חדר המתנה ישן שאף אחד לא משתמש בו. אבל הייתה בו ספה, לכן שיאנג לא טרח לנסות להבין מה הולך שם ופשוט דחף את מונצ'ול על הספה, פחות או יותר קורס מעליו.

מונצ'ול לא בזבז אף רגע ומשך את שיאנג עד שהוא היה יציב מעליו, מיד מתחיל למשוך את החולצה שלו כדי שהוא יוכל להוריד אותה.

שיאנג צחקק והוריד את חולצתו בתנועה חדה. "אתה יודע שזה ממש מטומטם להוריד את הבגדים לפני שאנחנו צריכים לעלות לבמה, נכון?" הוא מלמל, רוכן שוב לנשק את מונצ'ול.

"אם הם יתלכלכו לא נוכל לעלות על הבמה." מונצ'ול ענה, דוחף את פלג גופו העליון מהספה כדי שיוכל לסגור את הרווח בין השפתיים של שיאנג ושלו.

שיאנג הנהן בהיסח דעת, ידיו מלטפות את בטנו של מונצ'ול. הוא לקח שוב את איברו של האחרון, מלטף אותו באצבעותיו הארוכות.

"אה, שיאנג," מונצ'ול כרך את ידיו סביב הצעיר ומשך אותו אליו. "אין לנו זמן לזה עכשיו, תמהר"

שיאנג נשך את שפתו. "יש לך קונדום?" הוא מלמל במבוכה.

"לא" מונצ'ול מלמל, "אפשר בלי- או שתוציא לפני, אנחנו נסתדר איכשהו. בבקשה שיאנג," הוא נתן לאחד מידיו לטייל על החזה של השני, "אני צריך אותך עכשיו"

שיאנג הסמיק לנוכח המילים של מונצ'ול, ובשביל להתגבר על המבוכה הוא רכן לנשק אותו שוב. הוא הכניס אצבע אחת ארוכה לתוך מונצ'ול, מותח אותו קלות.

"אהה," מונצ'ול עצם את עיניו בחוזקה. הוא כבר התחיל להתרגל לכל העניין הזה של ההכנה, אבל זה היה יותר כואב כשהכל יבש.

שיאנג נישק את מונצ'ול לאורך צווארו ומטה, משתדל מאוד לא להשאיר עליו סימנים שהם לא יוכלו להסביר אחר כך. הוא ניסה להיות כמה שיותר עדין עם מונצ'ול, מרגיש אשמה קלה על כך שהוא מכאיב לו. באיטיות מופרזת, הוא הכניס אצבע נוספת, מנסה למתוח אותו כמה שיותר אבל עדיין לא להכאיב לו.

"שיאנג, אני יודע שאתה מתכוון לטוב," מונצ'ול התחיל אבל עצר כדי לשחרר גניחה מלאת כאב, "אבל בבקשה תמהר. הכאב יעבור יותר מהר ככה"

שיאנג המהם לתוך צווארו של מונצ'ול, ראשו קבור בחיבור בינו לבין הכתף. הוא הגביר את קצב אצבעותיו, מוסיף עוד אצבע אחת בדרך.

מונצ'ול נשך את שפתו התחתונה, מנסה להחניק כמה שיותר את הגניחות שלו. למרות שהם היו עכשיו בחדר הוא ידע שאם מישהו יעבור במסדרון הוא יוכל לשמוע אותם, והוא באמת לא רצה להיתפס. "אהה, שיאנג!" הוא כמעט צעק כשהוא סוף סוף פגע במקום הנכון.

שיאנג לא יכול היה שלא לחייך אל תוך עורו של מונצ'ול, מנשק אותו שוב. הוא המשיך להניע את אצבעותיו עוד כמה פעמים בתוך גופו של מונצ'ול, פוגע שוב באותה נקודה, עד שהחליט לבסוף שהוא מוכן מספיק. הוא הוציא את אצבעותיו באיטיות והרים את עצמו מעט בשביל להיות בתנוחה הנכונה לחדור אל המבוגר יותר. הוא רכן עוד פעם אחת לנשק אותו ונכנס באיטיות, מנסה לעמעם את גניחותיו של מונצ'ול בעזרת שפתיו.

מונצ'ול לא ניסה אפילו להכחיש, זה כאב לו. זה כאב לו כל פעם שהם עשו את זה אבל עכשיו אפילו יותר, אבל הוא ניסה לא לחשוב על זה ותפס בעורפו של שיאנג בחוזקה כדי להעמיק את הנשיקה ולהסיח את דעתו מהכאב.

שיאנג ניסה להיות עדין, באמת שהוא ניסה. תנועותיו היו איטיות והוא העביר את לשונו בזהירות על שפתיו של מונצ'ול, דוחף אותה פנימה בשביל למצוא את לשונו של השני. ידיו ליטפו את צידי גופו של מונצ'ול, מחזיקות בו בעדינות בשביל שלא יזוז ויגרום לשיאנג לאבד שליטה על עצמו. הוא ניסה להתרכז, אבל גופו של מונצ'ול היה כל כך חם וכל כך מהודק סביבו שהוא בקושי יכול היה לשלוט בעצמו, נשימותיו הופכות ונהיות יותר ויותר כבדות.

"מהר יותר," מונצ'ול גנח, עיניו עוד עצומות אבל הפעם בעונג יותר מאשר בכאב. הוא נתן לידיו ליפול מעורפו של שיאנג ובמקום זאת לטייל על גופו של הצעיר, נהנה מהתחושה של השרירים הבולטים מרוב המאמץ.

שיאנג הנהן והגביר את הקצב, מנשק את מונצ'ול שוב, הפעם כדי למנוע מעצמו לגנוח.

מונצ'ול תפס את אחת מזרעותיו של שיאנג ביד אחת ובידו השנייה אחז באיברו, מנסה לחקות את הקצב בו שיאנג זז.

שיאנג הגביר את הקצב יותר ויותר, עיניו נעצמות וראשו נזרק לאחור. חום גופו של מונצ'ול היה כל כך מטריף והוא הרגיש שהוא לא מסוגל לנשום יותר. הוא היה קרוב כל כך, אבל לא רצה לגמור בתוך מונצ'ול ומצד שני גם לא רצה לצאת ממנו.

"ממ שיאנג," מונצ'ול גנח והגביר את הקצב של היד שלו בהתאמה לקצב של שיאנג. "אני... אני קרוב."

שיאנג הנהן והגביר את הקצב עוד, מנסה לכוון לאותה נקודה שתגרום למונצ'ול לצעוק.

מונצ'ול פקח את עיניו לחריצים קטנים, מחכה כמה רגעים שהראייה שלו תתפקס לפני שהסתכל על פניו של שיאנג. הוא לא הספיק אפילו להפנים את המראה, כל החושים שלו מגורים יתר על המידה, לפני שגמר, משחרר צעקה של השם של שיאנג, אפילו לא דואג כבר אם ימשעוא ותם.

רק כשהרגיש את גופו של מונצ'ול נרפה בחזרה שיאנג יצא ממנו לחלוטין, מכריח את עצמו להתנתק ממונצ'ול כדי שלא יגמור על החולצה שהייתה עדיין צמודה לגופו. הוא פלט שרשרת גניחות בלתי קוהרנטיות, ממלמל חלקי משפטים במנדרינית.

מונצ'ול המשיך להסתכל על שיאנג עם עיניים חצי פקוחות. הוא היה עייף, ולמרות שהוא עוד לא הרגיש את הכאב עכשיו הוא ידע כמה יכאב לו למחרת. הוא ניגב את ידו על הספה, מנסה לא לחשוב על הסיכוי שרבים אחרים עשו כבר כמוהו, וניסה להתלבש חזרה, מקווה שלא רואים עליו את מה שהם עשו.

שיאנג ניסה להסדיר את נשימתו, ליבו עדיין דופק בקצב משוגע. כשראה את התנועות מגושמות של מונצ'ול הוא נשך את שפתו. "גהגה... לא הכאבתי לך יותר מדיי, נכון?" הוא שאל בחשש, כמו שהוא שאל אחרי כל פעם שהם שכבו. הוא עדיין לא היה בטוח בעצמו, לא משנה כמה פעמים הם עשו את זה, והוא תמיד פחד שעשה משהו לא נכון.

מונצ'ול חייך והתקרב לשיאנג, "אני בסדר, שיאנג-אה. זה היה מדהים." הוא אמר, מנשק את הצעיר, "אבל כדאי שתתלבש. אנחנו לא רוצים לאחר לבמה. באמת יש לנו סיכוי לזכות הפעם"

שיאנג חייך והנהן, מתלבש בגומלניות. אצבעותיו רעדו והוא הרגיש כאילו הכפתורים הרבה יותר מדיי קטנים. או שפשוט ידיו היו הרבה יותר מדיי גדולות. "אתה לא חושב שמישהו שם לב שנעלמנו, נכון? כלומר... שנעלמנו ביחד."

מונצ'ול משך בכתפיו. "הם בטח עסוקים בדברים אחרים." הוא אמר, לא יכול אלא לחייך כשחשב עליהם. "ג'אקיונג בטח עסוק בלהות בקבוצות האחרות, צ'ין הא ומידורי עסוקים במשחקים שלהם... סו-דאם כנראה עושה את המוות למישהו. אין מה לדאוג."

שיאנג חייך. והתרומם להסתכל בעצמו בראי שהיה תלוי על הקיר ברנדומאליות. "כן, אני מניח שאתה צודק."

מונצ'ול נעמד מאחורי שיאנג, מחבק אותו ובדרך גם בודק את עצמו במראה. "אנחנו צריכים ללכת, שיאנג-אה." הוא הזכיר לו

"כן." הוא סידר את שיערו, מוחה את הזיעה מפניו. האיפור שלו נמרח קלות, אבל לא יותר מדיי. "ללכת." הוא הנהן בהחלטיות ומשך את מונצ'ול אל מחוץ לחדר.





(אני עדיין בעד מונצ'ול/ג'אקיונג יותר ם:)

_________________

חזרה למעלה Go down
PASKO40056
Kimbap
avatar

מספר הודעות : 279
Join date : 23.01.11
Age : 22
מיקום : ראשלצ'~ D:

הודעהנושא: Re: שיצ'ולללללללללללל   Fri Mar 30, 2012 7:53 pm

"סו-דאם כנראה עושה את המוות למישהו"
אוק לולללל, רואה שהתעלמת לחלוטין מהמחיה של אלירן ולנה.
יאו זה הזוי לולללללל
חזרה למעלה Go down
 
שיצ'ולללללללללללל
חזרה למעלה 
עמוד 1 מתוך 1

Permissions in this forum:אתה לא יכול להגיב לנושאים בפורום זה
Asia :: אוף-טופיק :: יצירות שלכם-
קפוץ אל: