יונגג'ונג ךלכשחדגךכלףחשגדכלךחשדגכךלחדשגכ

טוב אז מי שלא עוקב אחרי האובססיה הגודלת שלי ליונגג'ונג.........
חבל ): הם פחות או יותר הקאפל הכי פדו-מאמי ביקום.
ולכן החלטתי להיות הראשונה לכתוב עליהם פאנפיקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק
אז גם כדי להיפטר ממחסום הכתביה המגעיל הזה שנפל עלי(ולא עוזב למרות שעבר מלא זמן -בוכה-) אני מכריחה את עצמי לכתוב יונגג'ונג |:
נכון לעכשיו לפאנפיק קוראים "נול וונהא מאמי מאמי מאמי", שזה סוג של שיפור מ"נקו האג'ה"(השם המקורי OTL) אבל כנראה לא השם האחרון XD
ויש 6 סצינות שזה קצת פחות מ1.5K מילים כי אני פייל.
ואני עובדת על זה כבר ארבע שעות ונמאס לי ואני רוצה להתלהב מהנכשלות שלי, טוב ):

אז אני אפרסם בפוסט הבא מה שכתבתי עד כה ו, אה, אעדכן את זה כל כמה זמן סצינות שאני אכתוב. טוב? טוב.
יופי. ):

"תודה רבה לך!" האישה הקשישה אמרה בפעם המיליון לפחות וסונגג'ונג רק הנהן ונופף לה עם חיוך גדול על פניו בזמן שהיא מיהרה לתפוס את הרכבת. הוא נשאר במקומו עד שהרכבת נעלמה מטווח ראייתו לפני שהסתובב, משחרר אנחה. זה לא שהוא לא אהב את העבודה שלו, אבל היא הייתה משעממת לחלוטין. בטח, הוא עבד עם חברים שלו והרבה פעמים פגש אנשים שהוא לא ראה הרבה זמן ואפילו כמה מפורסמים- אבל זה לא היה מלהיב כמו שהוא חשב. לעבוד בתור סדרן בתחנת רכבת. לפחות התשלום היה טוב.

הוא התחיל ללכת לכיוון אחד הרציפים האחרים, מוריד את הכובע שלראשו כדי לסדר את השיער שלו לפני שהחזיר אותו, מנסה להניח אותו בזהירות ככה שהוא לא יהרוס את השיער שהרגע סידר. אבל כל ההשתדלות הייתה לשווא כי כמה שניות אחר כך הכובע נחטף מראשו, כל השיער שלו מתבלגן בדרך, וכל שהוא יכול היה לשמוע היה צחוק שהוא יזהה בכל מקום. "יא, דונגוו!" הוא צעק אפילו בלי לראות אותו.

"כן, סונגג'ונגי?" דונגוו צעק ממרחק, מנסה להחניק את הצחוק שלו אבל ללא הצלחה.

סונגג'ונג סידר את השיער שלו חזרה וניפח את לחייו בכעס לפני שהתחיל ללכת בצעדים כבדים לכיוונו של דונגוו, כשזה מצידו לא ניסה להתחמק. כשסונגג'ונג הגיע לדונגוו הוא לקח את הכובע שלו חזרה ולאחר שהחזיר אותו לראשו, שוב, לקח גם את זה של דונגוו. "פעם הבאה שתעשה את זה, אני נשבע שאשרוף לך את הכובע, היונג." הוא השתמש בכובע כדי להרביץ לשני כמה פעמים לפני שפשוט נתן לידיו ליפול לצדדיו. "אם אחד המפקחים יראה שאני בלי הכובע הם יורידו לי מהמשכורת, אתה יודע."

דונגוו רק חייך לפני שענה, "אני יודע," לוקח את הכובע שלו מידיו של סונגג'ונג וממהר לגרם המדרגות, משאיר את סונגג'ונג עם עצמו כדי לתהות למה הוא בכלל חבר שלו.

סונגג'ונג ניער את ראשו והסתובב חזרה, שוב מתחיל ללכת לכיוון רציף אחר, רק אז שם לב שמישהו מסתכל עליו. הוא הסתכל עליו חזרה בזמן שהוא עבר לידו, וכשהאיש הזר לא מיהר להוריד ממנו את עיניו סונגג'ונג פשוט התחיל ללכת מהר יותר, מנסה להתרחק ממנו. רק כשהוא הגיע לרציף אחר סונגג'ונג היעז להתסכל מאחוריו כדי לבדוק אם הוא עקב אחריו או לא, נרגע כשלא ראה אותו בשום מקום. הוא באמת לא אהב איך שהשני הסתכל עליו.

-

אתה עובד משמרת לילה היום?" סונגקיו שאל את סונגג'ונג כשהוציא את התיק שלו מהארונית ודחף לשם את המדים. סונגג'ונג רק הנהן, למרות שהוא לא ידע אם סונגקיו מסתכל עליו או לא, עסוק מידי בלחפש את הארנק שלו כדי שהוא יוכל לקנות משהו לאכול. "אז אני מקווה שלא יהיו שיכורים היום..." סונגקיו המשיך לפני שנעמד מאחורי סונגג'ונג ושם שטר על הראש שלו. סונגג'ונג מיד הושיט יד לתפוס אותו, מסתכל על סונגקיו בשאלה. סונגקיו רק משך בכתפיו, "תחזיר לי כבר פעם אחרת," הוא מלמל, מוסיף "נתראה מחר!" ויוצא מהחדר. סונגג'ונג לא יכל להוריד את החיוך מהפנים שלו באותו הלילה.

-

עברו כמה ימים מאז סונגג'ונג ראה אותו, אבל הוא מיד זיהה את האדם שכעת זוהה בתור המעריץ האלמוני שלו בקרב עובדי התחנה. סונגג'ונג לא ידע מה הוא עשה רע בחייו כדי שיהיה לו כזה מזל.

"סליחה, אדוני," סונגג'ונג התקרב לאיש שהיה נראה מעולף על אחד הספסלים בתחנה, מכחכח בגרונו כשזה לא שם לב אליו. "אדוני?" האיש הזר פקח את עיניו בבת אחת וסונגג'ונג ישקר אם הוא יגיד שזה לא הפחיד אותו, אבל הוא מיהר להתעשת. "כל הרכבות של היום כבר עזבו," הוא אמר, מקווה שהוא לא נשמע לחוץ כמו שהוא היה. "הכל בסדר, אדוני?" הוא שאל לאחר שלא קיבל כל תגובה ממנו.

"אתה אפילו נשמע כמו בחורה." היה הדבר הראשון שהזר אמר לסונגג'ונג, והוא לא ידע אם להיות מופתע או להיעלב. "אתה בחורה, נכון?" הוא המשיך וסונגג'ונג יכל לזהות את הצורה בה הוא משך את האותיות שלו. הוא היה שיכור לגמרי.

"אתה יכול לעמוד?" סונגג'ונג שאל, מתעלם ממה שהזר אומר ומתנהג כפי שהסבירו להם שצריך לנהוג עם שיכורים.

הזר הסתכל על סונגג'ונג במשך כמה רגעים נוספים לפני שניסה לעמוד רק כדי לצנוח חזרה למקומו. "...לא?" הוא מלמל עם חיוך שיכור מרוח על פניו. "תעזור לי?"

סונגג'ונג רק נאנח והציע לו את אחת מידיו בחוסר רצון. הזר מיהר לתפוס אותה אבל שם זה נעצר, הוא לא ניסה לקום או משהו, וסונגג'ונג המשיך להסתכל עליו בציפייה. זו הפעם הראשונה שיצא לו באמת להסתכל עליו, פעם ראשונה שהוא שם לב לשיער השחור שלו שהיה די פרוע והעיניים החומות-כהות שלו שהיו מעורפלות משיכרון, למבנה הברור והחזק של הפנים שלו... סונגג'ונג ניער את ראשו ומשך את ידו מתוך הרגל, אבל האחיזה של הזר בידו הייתה חזקה וכל מה שסונגג'ונג הרוויח בכך היה שהוא נעמד. התקדמות, סוף סוף.

"אתה יכול לנוח בחדר של העובדים עד שתרגיש יותר טוב, אבל אתה לא יכול להישאר כאן." סונגג'ונג המשיך לדבר וניסה לשלוף את ידו מאחיזתו של השני, אבל הוא לא וויתר ורק הידק את אחיזתו, מרים את היד שלו ככה שהידיים שלהם היו בין שניהם בגובה העיניים שלהם.

סונגג'ונג מצמץ כמה פעמים בהלם, מחכה שמשהו יקרה, וכשכלום לא קרה- ניסה למשוך את ידו שוב אך לשווא. האחיזה שלו הייתה ממש חזקה בשביל שיכור. "הידיים שלך ממש גדולות." השיכור ציין וסונגג'ונג הרגיש הבעה נעלבת מתפשטת על פניו. הידיים שלו היו בסדר גמור. לפני שלסונגג'ונג הייתה הזדמנות להגיב על זה הוא שמע צעדים מתקרבים אליהם מלווים בצעקה של שמו. הוא מעולם לא אהב את ווהיון כמו שהוא אהב אותו באותו הרגע.

-

ווהיון עזר לסונגג'ונג להביא את הזר השיכור לחדר העובדים והם הניחו אותו בזהירות על הספה. סונגג'ונג הלך להביא לו כוס מים בזמן שווהיון הלך לקרוא למנהל התחנה, מה שהוביל לכך ששוב סונגג'ונג נשאר איתו לבד. הוא הניח את הכוס על השולחן ונשען על הקיר, ממשיך לבהות באיש על הספה. נראה היה שהוא התעלף שוב, אבל אחרי כמה דקות של שקט הוא התחיל לדבר כשעיניו עוד עצומות. "לא ענית לי מקודם..." הוא מלמל, וסונגג'ונג באמת קיווה שהוא מדבר מתוך שינה. "אתה בחורה?"

סונגג'ונג אפילו אל הספיק לפתוח את הפה שלו כששמע צחוק מאחורי הדלת, ועד מהרה בדלת נפתחה וחשפה בפניהם את סון-וונג. "זה גם מה שאני שאלתי אותו בפעם הראשונה שנפגשנו, אבל הוא מאה אחוז בחור." סון-וונג אמר והמשיך לצחוק, וסונגג'ונג רק ניפח את לחייו שוב. הוא לא בחורה!

"הוא נראה כמו בחורה," השיכור מלמל שוב ופקח את עיניו הפעם, "היה יכול לעבוד עלי."

"אתה שיכור," סונגג'ונג ציין את המובן מאליו, מנסה להגן על עצמו.

סון-וונג לא עזר ממש. "אני לא הייתי שיכור כששאלתי אותך את זה."

גם כן מנהל תחנה... סונגג'ונג חשב לעצמו לפני שנאנח. "אני יכול ללכת, סון-וונג-שי? המשמרת שלי נגמרה." סון-וונג הנהן וסונגג'ונג לא בזבז אפילו לא שנייה לפני שהלך, אבל הוא לא יכל שלא לשמוע את השיכור אומר לסון-וונג משהו על זה שסונגג'ונג היה יפה ואת סון-וונג צוחק ומסכים. המזל שלו היה פשוט נורא.

-

סונגג'ונג הסתכל בבלבול על השעון שהיה מונע בארונית שלו. הוא היה גדול וממתכת יקרה כלשהי שסונגג'ונג לא זיהה ובטח לא היה יכול להרשות לעצמו, מה שרק בלבל אותו יותר. למה זה בארונית שלו? הוא הרים את השעון בזהירות, קצת בחשש, והחזיק אותו ביד לפני שסגר את הארונית ועשה את דרכו לחדר של מנהל התחנה, לא מופתע לראות שם את סון-וונג חצי ישן. הוא לא אהב להשאיר מפקחים אחריאם במקומו, ולכן הוא בילה שם את רוב זמנו... ולפעמים העייפות הייתה חזקה ממנו. "סון-וונג-שי?" סונגג'ונג שאל בשקט כדי לא להפחיד אותו.

"מה יש?" סון-וונג מלמל בעייפות, פוקח עין אחת כדי להסתכל על סונגג'ונג. סונגג'ונג רק הרים את השעון וסון-וונג כבר ידע מה הוא רצה להגיד. "זה של גו יוגנווק-שי." הוא ענה והתמתח מעט. "הוא שכח את זה אתמול והנחתי שיש סיכוי גדול יותר שאתה תראה אותו." כנראה שההבעה המבולבלת של סונגג'ונג עוד הייתה על פניו כי סון-וונג המשיך לדבר. "זה האיש מאתמול. זה שבטוח שאתה בחורה." הכל היה הגיוני עכשיו.

-

"גו יונגווק-שי." סונגג'ונג אמר כשסוף סוף הבחין במעריץ הלא-כל-כך אלמוני שלו בתחנת הרכבת. כמו שסון-וונג אמר, הוא באמת ראה אותו די הרבה בתחנת הרכבת, פשוט אף פעם לא שם לב אליו אלא אם יונגווק בהה בו או משהו כזה. הוא לא ידע איך לנהוג בפניו ולכן רק קד מעט לפני שהוציא את השעון שלו מאחד הכיסים במכנס שלו, משאיר אותו על כף ידו ומגיש אותו לשני.

פניו של יונגווק הוארו כשהוא ראה את השעון שלו בכף ידו של סונגג'ונג, ממהר לקחת אותו ולהלביש אותו על פרק כף היד שלו, משחרר אנחה של אושר. "חיפשתי את השעון כל הבוקר, תודה רבה שהחזרת לי אותו," הוא גם כן קד קידה קטנה לפני שהוסיף, "סונגג'ונגי."

סונגג'ונג ידע שיש הבעה זועפת על הפנים שלו, אבל לא היה לו אכפת. רק החברים הקרובים שלו קראו לו סונגג'ונגי, והוא אפילו לא הכיר את יונגווק. הוא העידף לא להגיד מילה על כך ופשוט הסתובב ללכת כשיונגווק תפס את היד שלו.

"אני מצטער על אתמול." הוא אמר עם חיוך על פניו שגרם לסונגג'ונג לתהות אם הוא באמת הצטער. "אני רוצה לפצות אותך על זה."

"אין צורך," סונגג'ונג אמר לפני שליונגווק הייתה הזדמנות להמשיך. "אני רגיל לזה כבר, אתה לא השיכור הראשון שנתקלתי בו." הוא צחק קצת ומשך את ידו מאחיזתו של יונגווק, והפעם בניגוד לפעמים הקודמות היא יצאה בלי בעיה.

"אבל אני רוצה. תן לי להזמין אותך לפחות למשקה או משהו." יונגווק אמר עם הבעה מתחננת בעיניים שלו וסונגג'ונג רק נאנח.

"אתה יודע שאני קטין, נכון?"

יש המשך? אם כן אז תמשיכי! חח מאז שראיתי את התגובה שהוספת לנושא של infinite עם כל התמונות שלהם, אני מתה על הקאפל הזה XD

יש לי עוד 3 סצינות כשאת האחרונה עוד לא באמת סיימתי
והן גרועות רצח
יש סיכוי שאני אכתוב אותן מחדש כיא ני לא מרוצה בשיט, אבל קשה לי עם הבלוק |:

והנה המשך!
זה הכי פייל אבר ואניש ונאת את עצמי על זה שאני מפרסמת את זה ולא מוחקת את זה |:
אני שונאת גם את מחסום הכתיבה שמונע ממני להתבטא איך שאני רוצה וגורם לי להישאר עם האיכ והנכשלות הנ"ל.

WAE LIFE WAE







למרות שסונגג'ונג המשיך לסרב להצעותיו של יונגווק לפצות אותו, יונגווק חיכה לו מחוץ לתחנה אחרי כל משמרת שלו במשך שבוע, כולל משמרות לילה, וזה מה שגרם לסונגג'ונג לשקול להסכים סוף סוף.

סונגג'ונג יצא מהתחנה אחרי משמרת כפולה, הוא היה עייף והגשם שהתחיל לרדת בלי התרעה מוקדמת לא עודד אותו במיוחד. הוא הספיק לקחת בקושי שני צעדים אל תוך הגשם לפני שמטרייה גדולה מצאה את מקומה מעליו ויונגווק מצא את מקומו לידו. "היי," הוא אמר עם חיוך שסונגג'ונג כבר התרגל לראות.

"היי," סונגג'ונג ענה והמשיך ללכת בלי להגיד שום דבר אחר.

הם עברו חצי מהדרך לבית של סונגג'ונג כשיונגווק התחיל לדבר. "חשבת על ההצעה שלי כבר?" הוא שאל וסונגג'ונג התחיל לתהות אם עדיף לו להסתכן בדלקת ריאות. "רק ארוחת צהריים, שום דבר מפואר מידי-"

"-טוב." סונגג'ונג קטע אותו, נאנח מיד אחרי. "אבל אני בוחר איפה, אוקיי?" הוא הוסיף כשהמחשבה על 'שום דבר מפואר מידי' בשביל מישהו כמו יונגווק חלפה בראשו. הוא כמעט ולא הופתע מידי כשיונגווק חיבק אותו משמחה.

-

סונגג'ונג החליט שהיה שווה להסכים לאורחת צהריים עם יונגווק רק כדי לראות את המבט על הפנים שלו. "באמת?" הוא שאל לאחר כמה דקות בהייה. "מכל המקומות, בחרת לאכול כאן?" סונגג'ונג הנהן אבל יונגווק המשיך בשלו. "במק'דונאלד'ס?"

"מה רע, היונג?" סונגג'ונג אמר אחרי שבלע חתיכה מההמבורגר שלו. יונגווק אמר לו לקרוא לו אופה, אפילו התעקש על זה, אז סונגג'ונג הניח ש'היונג' יתאים גם. "אמרת לא מפואר, והסכמת שאני אבחר..." הוא לקח את אחד הצ'יפסים והתחיל לאכול אותו לאט, מסתכל על יונגווק עם הבעה תמימה על הפנים שלו.

"יא, אל תאכל ככה." יונגווק קבר את פניו בידיו וסונגג'ונג רק חייך לעצמו, משועשע מכל העניין. ההתנהגות של יונגווק כלפיו נראתה לו יותר מסתם הכרת תודה והוא החליט לבחון את זה, די מרוצה מהתוצאה. "איך אתה אוכל כאן ונראה ככה?" יונגווק שאל והמשיך לכסות את עיניו, כנראה מנסה להחליף נושא.

סונגג'ונג לא תכנן לוותר לו כל כך בקלות. "לאכול איך?" הוא שאל, מנצל את העובדה שיונגווק לא מסתכל עליו כדי לצחוק קצת. "אם הזמנת אותי לאכול איתך לפחות תסתכל עלי." הוא אמר בעצב מדומה, אבל יונגווק בכל זאת הסתכל עליו, רק כדי לגנוח בייאוש כשהוא ראה את סונגג'ונג מלקק את אצבעותיו מהמלח. לסונגג'ונג כבר לא היה ספק למה יונגווק התעניין בו.

-

אחרי ארוחת הצהריים ההיא נראה היה שיונגווק ניסה להתחמק מסונגג'ונג; הוא לא תפס רכבות במשמרות שלו וגם לא חיכה לו אחריהן, אבל סונגג'ונג שמע מעובדים אחרים ש'המעריץ' שלו עוד חי וקיים. לא היה לו אכפת בהתחלה, אבל אחרי השבוע הראשון הוא התחיל לדאוג. אולי הוא הגזים בהתנהגות שלו?

סונגג'ונג בדיוק סיים את המשמרת שלו וחיכה לסונגיול ליד השער של התחנה. הם קבעו ללכת לקריוקי עם עוד כמה חברים מבית הספר, ובגלל שהם סיימו לעבוד בזמנים קרובים באותו היום הם החליטו ללכת ביחד- שסונגיול יעבור דרך תחנת הרכבת כי היא הייתה קרובה יותר למקום. הוא עמד להתקשר אליו כדי לבדוק איפה הוא כשהוא שמע צעקה של שמו, והוא הסתובב להסתכל על סונגיול בדיוק בזמן לראות אותו מחליק ונופל. הוא מיהר אליו ובקושי הצליח להחניק את הצחוק שלו כשהציע לו יד כדי שיוכל לעמוד. "אתה בסדר?" הוא שאל, עוד צוחק.

סונגיול תפס את היד של סונגג'ונג אבל במקום להיעזר בו כדי לעמוד משך אותו מטה, מפיל אותו על הרצפה לצידו ומשתמש בגוף שלו כתמיכה כדי לעמוד. "עכשיו כן." הוא אמר ועכשיו היה תורו לצחוק, הצחוק רק מתגבר כשסונגג'ונג הביט בו בהפתעה מלמטה.

"סונגיולי, זה לא הוגן," סונגג'ונג יילל ממקומו על הרצפה, משלב את ידיו ומביט בשני בכעס כששפתו התחתונה בולטת. סונגיול רק המשיך לצחוק. סונגג'ונג עמד להמשיך להתלונן, או לפחות לדרוש שסונגיול יעזור לו לקום, כשלפתע מצא את עצמו מורם בסגנון כלתי, כשזרוע אחת תומכת בגב שלו והשנייה מתחת לברכיו. סונגג'ונג הסתכל למעלה בבהלה, מנסה לראות מי הרים אותו, ונרגע קצת כשהצליח לזהות. "יונגווק..." הוא מלמל, מניח את אחת מידיו על החזה שלו.

"הכל בסדר כאן?" הוא שאל, מסתכל בכעס על סונגיול, כשזה מצידו רק נרתע קצת אחורה.

"הכל היה בסדר... מי אתה?" הוא שאל במבט מבולבל וקצת מפוחד. "זה החבר שלך, סונגג'ונגי?" הוא שאל כשנזכר במה שווהיון וסונגקיו אמרו לו, לא יכול אלא לחייך כשראה את הבעת הפנים של סונגגו'נג.

"הוא לא החבר שלי!" סונגג'ונג צעק, מסמיק, וניסה להיחלץ מאחיזתו של יונגווק. ללא הצלחה. "יונגווק, תוריד אותי כבר," הוא אמר כשהבין שהוא לא יצליח לבדו.

אבל יונגווק לא הקשיב לו ורק המשיך לבהות בסונגיול. "למה הפלת אותו?"

"כי הוא צחק עלי." הייתה התשובה הפשוטה של סונגיול לפני שהוא משך בכתפיו. "סונגג'ונגי, נראה שאתה עסוק עם החבר שלך," הוא התעלם מצעקות המחאה של סונגג'ונג, "אז אני אגיד להם שאתה לא תבוא היום. אני בטוח שהם יבינו." הוא חייך את החיוך הכי גדול שלו לפני שקד בפני יונגווק. "היה נעים להכיר אותך, אדון-חבר-של-סונגג'ונג." הוא אמר והסתובב ללכת, לא עוצר על אף הצעקות של סונגג'ונג.

רק כשסונגיול נעלם משדה הראייה של סונגג'ונג הוא הפסיק לצעוק אחריו ונאנח, מסתכל על יונגווק שוב. "עכשיו אתה מוכן להוריד אותי?"

-

"היית צריך לראות אותו, היונג," סונגג'ונג התלונן בפני הוון כשהם סוף סוף קיבלו הפסקה מהחזרות. למרות שהתחרות הייתה במרחק של חודש הם התאמנו כאילו כל חזרה הייתה חזרה גנרלית, מה שגרם לכך שההפסקות היו הזמן היחיד בו סונגג'ונג יכול היה לדבר איתו. הוון היה עסוק בלשתות בקבוק שלם של מים אז סונגג'ונג פשוט המשיך לדבר. "הוא הרים אותי כאילו הייתי צריך איזושהי הגנה, ואז כשהוא הבריח את סונגיול הוא התנהג כאילו כלום לא קרה! הוא גם לא נתן לי ללכת לקריוקי אחרי זה, הוא עקב אחרי עד שהגעתי הביתה והייתה לי הרגשה שאם אני אצא החוצה מאוחר יותר הוא עדיין יהיה שם. הוא מפחיד אותי, היונג!" הוא נאנח ונשען על הקיר. "וחוץ מזה, הרבה זמן שלא יצאנו כולנו ביחד. הוא הרס לי את זה." הוא הוסיף בשקט.

"לי זה נשמע כאילו הוא סתם דואג לך, ג'ונג-אה." הוון אמר והניח את הבקבוק הריק בצד, מרים אחד נוסף במקומו וסונגג'ונג חשב לרגע שהוא עלול לשתות את כולו גם כן אבל אז הוא הציע לו אותו וסונגג'ונג רק הנהן ולקח אותו. הוא לא ידע עד כמה הוא צמא עד שהוא התחיל לשתות. "הוא לא ידע שסונגיול חבר שלך,הוא בטח חשב שמציקים לך. זה חמוד."

סונגג'ונג נחנק מהמים והתחיל להשתעל, לא נותן להוון להתקרב אליו כדי לעזור. רק כמה דקות אחרי כשהוא הפסיק להשתעל והצליח להחזיר את הנשימה שלו לקצב נורמלי הוא חזר להסתכל על הוון כלא מאמין. "חמוד?"

הוון משך בכתפיו ונעמד כששמע את דונגוו קורא להם להמשך החזרות. הוא חיכה שסונגג'ונג יעמוד גם כן לפני שהתחיל ללכת לכיוון החדר רק כדי להיעצר שנייה לפני שהם נכנסו. "אה, כמעט שכחתי, מיונגסו אמר שהוא רצה להזמין אותך לדייט או משהו?" הוא גירד את העורף שלו, כאילו ניסה להיזכר. "הוא אמר שהוא יבוא לדבר איתך אחרי החזרה היום." הוא הוסיף לפני שנכנס לחדר, משאיר סונגג'ונג מופתע מאחוריו.

-

זו הייתה טעות נוראית של הוון להגיד דבר כזה לסונגג'ונג לפני שהם המשיכו להתאמן. הוא לא יכל להתרכז בכלל וכל שהוא זכר היה שהוא החליק וכאב לו בכל הגוף ועכשיו הוא היה בבית החולים והרופא לידו דיבר ממש מהר על זעזוע מוח ושברים ולסונגג'ונג לא היה מושג מה קורה. הוא הנהן כשהרופא שאל אותו אם הוא מבין למרות שהוא לא באמת הבין כלום, וברגע שהוא יצא מהחדר הוא הסתכל על הוון שישב על אחד הכיסאות לידו. "...מה קרה?"

הוון רק צחק קצת, צחוק מוזר יותר מכרגיל וסונגג'ונג הניח שזה בגלל שהוא היה לחוץ. "נפלת, באימון. הראש שלך התנגש באחד הספסלים ואז גם ברצפה ו-" הוא עצר את עצמו וסונגג'ונג הבין לפחות למה כאב לו הראש עכשיו. אה, ואת הקטע על הזעזוע מוח. הוון רק שחרר אנחה. "יש לך זעזוע מוח. לא משהו רציני, הרופא אמר."

סונגג'ונג הנהן, מעכל את האינפורמציה לפני שחשב על עוד משהו. "הוא אמר משהו על שברים," הוא מיד החל לבחון את הגפיים שלו, נרגע קצת כשלא הבחין בגבס אבל לא מרוצה כששם לב לתחבושות.

"לא שברת כלום, אבל נקעת את הקרסול הימני שלך וכמעט פרקת את אחת הכתפיים." סונגג'ונג הסתכל מיד בדאגה על הכתף שלו למרות שהתנוחה גרמה לראש שלו לכאוב יותר. "כמעט, אמרתי כמעט. אתה בסדר, סונגג'ונגי." הוון נעמד לבסוף מהמקום שלו והתקרב לסונגג'ונג כדי שיוכל להעביר יד על המצח שלו, מזיז שיערות מהפנים שלו. "הדאגת אותי כל כך, אתה לא יודע אפילו-"

הוא נקטע על ידי סונגקיו שהתפרץ לחדר. "סונגג'ונג-אה! באתי הכי מהר שיכולתי." סונגקיו קרא, רק לצידו של סונגג'ונג ומחבק אותו. סונגג'ונג היה כל כך שמח שהוא לא באמת פרק את הכתף שלו. "אתה בסדר?" הוא אמר בטון הרבה יותר נמוך וסונגג'ונג שמח גם על זה.

סונגג'ונג הנהן, מוסיף "אני בסדר גמור" כשסונגקיו לא עזב אותו. למרות שסונגקיו כיסה את מרבית שדה הראייה שלו הוא הצליח לראות את דונגוו נכנס לחדר וזרק לו חיוך קטן. "רק נקע וזעזוע מוח, עברתי דברים קשים יותר." הוא מלמל וסונגקיו סוף סוף ניתק את החיבוק.

"אני אגיד לסון-וונג שאתה צריך חופש." סונגקיו אמר בהחלטיות וסונגג'ונג ידע יותר טוב מלריב איתו.

"תודה, סונגקיו-היונג." הוא חייך נשען אחורה על המיטה שלו, מחניק פיהוק. הוא היה כל כך עייף.

אבל דונגוו תקע אצבע בבטן שלו שמנעה ממנו להירדם. "הרופא אמר לנו להשאיר אותך ער," הוא הסביר, "זעזוע מוח והכל." סונגג'ונג רק הנהן, זה נשמע לו הגיוני. "ודיברתי עם אמא שלך, היא אמרה שהיא תיקח את אחיך לקרוב משפחה ותבוא." הוא הציע עם חיוך וסונגג'ונג חייך גם כן, הוא גם לא רצה שאחיו יראה אותו בבית החולים.

עד מהרה הארבעה נקלעו לשיחה שכל מטרתה הייתה להשאיר את סונגג'ונג ער, אך כל העיניים הופנו לדלת ברגע שהיא נפתחה. סונגג'ונג חשב שזו תהיה אמא שלו, אבל להפתעתו הרבה היה זה מישהו אחר. "מיונגסו." סונגג'ונג קבע בהפתעה מוחלטת, מרגיש את פניו מאדימות כשנזכר במה שהוון אמר לו.

מיונגסו לא אמר כלום והוון היה זה שהפיר את השתיקה המביכה שנוצרה בין כולם. "אה, דונגוו-יא, סונגקיו-היונג... אולי נלך לקנות משהו לאכול?" הוא הציע, והשניים האחרים הנהנו נמרצות, לא מבזבזים רגע ביציאה מן החדר ומשאירים את סונגג'ונג ומיונגסו לבד.







הנכשלותתתתתתתתתתתתתתת -בוכה לנצח-



עריכה: סונגג'ונג מביע את רגשותיי בנוגע לפאנפיק

;__;

המשך?

יש, אבל אני לא מרוצה ממנו אז לא מפרסמת OTL
אני אערוך את הכל ואפרסם כמו שצריך ;_;

יום אחד