צ'ולקיונג - לקריאת הכלל אבל תגיבו ותמותו. ):

כי הר"פ הראשי לא זז, כי עטר ואני לא רלפליינו ביחד כבר ממש הרבה זמן(באופן פרטי Y/Y?), וסתם כי צ'ולקיונג חמודיםב אופן יוצא מן הכלל O:
אז הנה, עוד ר"פ שבו אם תגיבו תמותו. הידד!


תגובות כאן יתחילו ברגע שתהיה לנו עלילה אמיתית OTL

{{יש עלילההההההההההההה בערך}}


למרות התלונות של ג'אקיונג בנוגע לבית הספר, הם הצליחו לשכנע אותו ללכת בסופו של דבר- אבל הוא המשיך להתקשר באמצע היום כדי שמונצ'ול יבוא לקחת אותו בזמן לחזרות הריקוד. מונצ'ול באמת תהה למה לעזאזל חסרת הריקוד שלהם בשעה כזו מוקדמת, אבל לא היה לו כוח לריב עם ג'אקיונג. אם להאסופ יש בעיה עם זה שהוא יוצא מבית הספר באמצע היום כל פעם, שיעשה משהו בנוגע לזה. לא אשמתו של מונצ'ול. נכון?
הוא נאנח וחנה מול בית הספר, מתקשר לג'אקיונג כדי להודיע לו שהוא הגיע.

"היונגניםםםםםם~~~~~" ג'אקיונג ענה לטלפון בצווחה, מחייך אל חברותיו שישבו סביבו. הפסקת הצהריים שלהם בדיוק עמדה להסתיים, אבל ג'אקיונג לא חשב שהוא יחזור לשיעור בכל מקרה. "באת לאסוף אותי?"

"כן, אני מחכה בחוץ" הוא ענה, מתופף עם אחד מידיו על ההגה. "אתה בטוח שאתה לא מעדיף להישאר בבית הספר? אתה מפסיד יותר מידי שיעורים"

"למי אכפת מהשיעורים?" ג'אקיונג גיחך, מגלגל את עינין אף.על פי שמונצ'ול לא יכול היה לראות זאת. הוא נופף פעם אחרונה אל חברותיו ומיהר לכיוון שער בית הספר. "אוקי אני רואה אותך~" הוא חייך וניתק, רץ לכיוונו של מונצ'ול.

מונצ'ול נאנח והחזיר את הפלאפון לכיס שלו. כשאני הייתי בבית הספר לא הייתי כל כך להוט לצאת ממנו כל הזמן...


{{סליח, אני חושבת על תגובה כבר יום+ וזה הכי טוב שהצלחתי ;;}}

ג'אקיונג נכנס למכונית אפילו בלי לחכות למונצ'ול, ומייד פתח את הרדיו בפול ווליום.

"יא" מונצ'ול מיהר להנמיך את הרדיו, "אתה חייב להפסיק עם זה, המוזיקה נשמעת אותו הדבר גם כשזה יותר חלש"

"אבל זה פחות כיף ככה." הוא הגביר מעט, כך שהיה מספיק חזק בשבילו לקפץ בהנאה אך חלש מספיק בשביל לא לעצבן את מונצ'ול. הוא הרים את רגליו והשעין את ברכיו על דופן המכונית.

{{אה... לא יודעת איך להסביר את זהXD מקווה שהבנת בכל מקרהXDD}}

{{מקווה שהתכוונת דשבורד אבל גם זה יעצבן את צ'ול}}


"שב כמו שצריך" הוא נתן מכה לרגל של ג'אקיונג לפני שהתחיל ליסוע, מנסה להשאיר את עיניו על הכביש למרות שזה היה קשה עם ג'אקיונג במושב לידו.

ג'אקיונג גלגל את עיניו והתיישר, מזיז את רגלו בקצב שהיה מהיר במעט יותר מהשיר אותו שמעו, וזמזמם לעצמו ביחד עם השיר.

{{כן נראה לי שלזה התכוונתי XD ותחליטי את איזה שיר הם שומעים, לי לא אכפתXD}}

{{הצורך בהייהיי!
.....בואי נעמיד פנים שלא ט'ו |:
אמ, אמ

סתם שיר}}

"תחגור את עצמך" הוא אמר ברגע שג'אקיונג התיישב בצורה נורמלית, "אם לא תחגור אני אעצור ולא נגיע בזמן לחזרה"

ג'אקיונג גלגל את עיניו ונחגר. "אתה לא צריך להיות כל כך רציני כל הזמן... אני אעשה מה שתגיד לי לעשות גם אם תגיד את זה בחיוך."

"או שאני אעצור ואוריד אותך בצד הדרך" מונצ'ול מלמל לעצמו לפני שהתאמץ להעלות חיוך על פניו. "אתה מוכן לשבת כמו שצריך ולחגור?" הוא שאל, מחייך כל הזמן

ג'אקיונג חייך חיוך עצום והתיישר. "אן, היונגנים~~~$( אל מה שתגיד לי לעשות אני אעשה."

{{השגיאות שלך עטר, צקצק}}

"כן, נהדר" מונצ'ול מלמל שוב לפני שהאיץ, יודע שהם עלולים לאחר לאימון בסוף.


{{אז טייםסקיפ?}}

{{יאפ... אבל שכחתי לאן רצינו לטיימסקפ אז תמשיכי את?}}

ג'אקיונג בהה במורה שלו למתמטיקה במבט מזוגג. הוא לא ישן אפילו דקה אחת בלילה שלפני- גם ככה החזרות שלהם נגמרו בשעה מאוחרת אפילו יותר מהרגיל, ולאחר מכן הוא החליט להמשיך להתאמן לבדו בסלון הדירה שלהם. אחרי זה, אף על פי שפיזית היה עייף, הוא לא טרח להיכנס למיטה אלא הלך להמשיך לעקוב אחרי האנימה החדשה שהתחיל לראות מספר שבועות לפני כן ועוד לא הצליח להמשיך. עד שסיים, כבר היה בוקר והוא נזכר שעוד לא התקלח אחרי כל האימונים שלו. הוא כמעט נרדם באמבטיה, אבל זה לא באמת נחשב. כשסיים, הייתה לו בקושי שעה אחת לישון עד שהיה צריך לקום לבית הספר, והוא החליט לנצל אותה בשביל ללמוד את הריקוד החדש של סופר ג'וניור M.
"יה, קים ג'אקיונג!" ג'אקיונג קפץ למשמע שמו, ממצמץ. הוא קלט שכל הכיתה מסתכלת עליו, והסמיק קלות כשהבין שככל הנראה נרדם באמצע דבריו של המורה.
"אני מצטער, סונסאנגנים." הוא מלמל. "לא ישנתי טוב בלילה..."
"לא הבעיה שלי." המורה שלו גלגל עיניים, גורם לשאר התלמידים בכיתה לגחך. הוא כחכך בגרונו כדי להשתיק אותם. "טוב, אז כמו שאמרתי. סיימתי לבדוק את המבחנים שלכם, ורובכם באמת הוצאתם ציונים טובים. כולם עברו, למעשה. כולם מלבד קים ג'אקיונג." הוא חייך חיוך מרושע, שגרר עוד גל של צחוק.
ג'אקיונג הסמיק והחליק לתוך הכיסא שלו. הוא נכשל, שוב. לא שזה הפתיע אותו- הוא היה גרוע במתמטיקה, וביחד עם לוח הזמנים העמוס שלו כמעט לא היה לו זמן ללמוד. וגם את הזמן שהיה לו הוא לא בדיוק ניצל ללימודים.
"המבחנים הבדוקים נמצאים על השולחן שלי. לכו לקחת אותם, ואתם משוחררים הביתה."
ג'אקיונג נעמד, רגליו רועדות מעייפות ומתסכול. הוא ניגש לקחת את המבחן שלו וללכת, אך המורה שלו עצר אותו. "לא אתה. תישאר פה, יש לי כמה דברים לדבר איתך עליהם."
הוא הרים את מבטו לחפש את חברותיו, שהביטו במבוכה והתחמקו מהכיתה. הוא נאנח. "כן, סונסאנגנים?"
"אתה ילד חכם, קים ג'אקיונג-שי." הוא נשען על שולחנו, מביט מטה אל ג'אקיונג. "אבל אתה לא מתאמץ בכלל."
"אני מצטער, סונסאנגנים." הוא אמר שוב. "לא היה לי זמן ללמוד..." הוא ידע שהוא מספק תירוצים ושסביר להניח שהמורה לא יקשיב לו בכל מקרה, אבל הוא ניסה. "בדיוק הצטרפתי ללהקה, ויש לנו לוח זמנים ממש לחוץ. אני מנסה ללמוד, באמת שאני מנסה, אבל אין לי זמן..." הוא השפיל את מבטו, מקווה שזה יעזור.
המורה נאנח. "לימודים לפני עבודה, ג'אקיונג-שי. בעיקר במקצוע הזה. אתה חייב להבין שיש סיכויים גדולים שהלהקה שלך תתפרק עוד לפני שתעשו דביוט, או שפשוט לא תצליחו, או שימאס לך בשלב מסויים. אם לא תהיה לך השכלה, מה תעשה אחר כך כשהילת הפרסום שלך תיגמר? אתה צריך לחשוב קדימה על העתיד שלך, ולא רק על ההנאות הרגעיות שלך."
ג'אקיונג הרים אליו זוג עיניים ענקיות. הוא פתח את פיו, אבל המורה הניד בראשו.
"אבל אני מבין. בגלל זה אני מוכן לתת לך לעשות מבחן נוסף, בנפרד משאר הכיתה, בשביל לשפר את הציון שלך. הוא יהיה עוד שבועיים בדיוק, אז תשקיע את הזמן שלך ללמוד. עכשיו אתה משוחרר."
"כן, סונסאנגנים. תודה, סונסאנגנים. תודה שאתה מאמין בי." הוא מלמל, לקח את המבחן שלו וברח מהכיתה.
ג'אקיונג בקושי שם לב לאן הוא הולך. הוא בדק בשעון שלו, וחישב שיש לו עוד בערך שעה עד המשך הלו"ז שלהם {{ווטאבר שהם עושים בשעה הזאת של היום}}, אז הלך לדירה שלהם. הוא קיווה לחטוף תנומה קלה בזמן הזה, אבל היה בספק אם יצליח להירדם בכלל. לכן העדיף לעצור בחנות ממתקים ולקנות לעצמו סוכריה גדולה על מקל {{מהאלה הצבעוניות, נו~}} לפני שהמשיך לכיוון הדירה.


{{ועכשיו נגמר לי הכוח להמשיך לכתוב, אז תכתבי שמונצ'ול (או האסופ? לא זוכרת מי אמרנו כברXD) בדירה ושהוא רואה את ג'אקיונג ו... נזרום משם נו~}}

{{לא צחקת כשאמרת שחפרת}}


האסופ תופף על ההגה בזמן שחיכה שהרמזור יהפוך ירוק. היג'ין הוציאה אותו באמצע יום עבודה כדי שהוא יקנה לה מאכלים שגרמו לו לבחילה רק מעצם המחשבה עליהם ביחד, אבל הוא ידע לא לשאול ופשוט להקשיב. הוא ניסה לחשוב איפה הוא יוכל למצוא את כל הדברים ביחד כשהוא שם לב למשהו ברחוב מולו.
לא היו הרבה אנשים ברחוב, ככה שלא הייתה לו בעיה לראות את הבלונדיני היחיד, ווגם לזהות אותו בקלות. ברגע שהרמזור התחלף לירוק הוא נסע לכיוונו(כמובן מציית לכל חוקי התנועה), עוצר כמה מטרים לפניו ומחכה שהוא יגיע קרוב יותר, יוצא מהדלת ברגע שהוא החליט שהוא היה קרוב מספיק. "מה אתה חושב שאתה אוכל, ג'אקיונג?"

{{אכן, לא צחקתי. אני לא יכולה לצחוק בידיעה שאני פה במקום במיטה עם ספר של 595 עמודים לקרוא השפמדןכגשןפכגהשפןמגכדש I HATE U SO MUCH}}

ג'אקיונג היה כל כך עייף שהוא בקושי שם לב מי מדבר איתו. כשהבין, הוא קפץ והסמיק. "אה, אה, האסופ-נים!" הוא קד הכי עמוק שיכול היה להצליח, וניסה להחביא את הסוכריה מאחורי גבו.

{{ AWW ILU2 }}


"יא, אתה לא יכול לקוד ולנסות להחביא משהו מאחורי הגב שלך בו זמנית" האסופ אמר, מנצל את העובדה שג'אקיונג היה נמוך ממנו ולוקח את הסוכרייה. "למה אתה אוכל את זה? למה אתה לא בבית הספר?"

{{אני רק מגיבה וחוזרת לקרוא. פרק של דאינריז, ייאי ♥ אם הפרק שאחר כך זה של ג'ון, אני לגמרי מאוהבת בג'ורג' מרטין השגפמןגכשמפןהשגןםשגכ הוא פתח את הספר בPOV של 3 הדמויות האהובות עלי T_T}}

"הלימודים להיום נגמרו." הוא משך בכתפיו. "ואני אוכל את זה כי אני עייף~ סוכר מעיר אותי." הוא הנהן, מחייך חיוך תמים ומתוק.

"תאכל משהו בריא, לא את הזבל הזה" האסופ התפתה לזרוק את הסוכרייה על הרצפה, אבל זבל זורקים לפח, אז הוא המשיך להחזיק אותה. "תכינס למכונית, אני אסיע אותך לדירה. אני לא צריך שתעצור בדרך ותקנה עוד דברים"

ג'אקיונג הביט בו בעיניים גדולות. "אבל... אבל אני רוצה לאכול את זה!"

האסופ נכנס בכעס לדירה הקטנה של הקבוצה, בקושי מחכה שג'אקיונג יעקוב אחריו. אחרי סדרה של שאלות במוכנית ג'אקיונג לבסוף גילה לו על הציון במבחן. "איך הרשית לעצמך להיכשל." הוא אמר-קבע-לא-באמת-שאל בכעס בפעם המיליון, "אמרתי לך, לימודים לפני הכל. אם אתה נכשל אתה עף מהקבוצה!"