האסופ/מיןסא - לקריאת הכלל אבל תגיבו ותמותו. ):

אז, אמ. שני ואני ישבנו וחשבנו על רעיונות לעבר של מיןסא והאסופ(AKA דיברנו על זה במנג'ר, אני הלכתי להתקלח, חשבתי על כמה רעיונות הצעתי לה, היא התלהבה ובחרנו ביותר דרמטי), ומה שהחלטנו עליו הסתבר ככל כך עצום עד שהיינו מחוייבות לרלפליי(פועל מהמילה רולפליי. כן) אותו! אבל כיוון שכבר יש לנו רולפליי במסנג'ר ואני אבכה אם נתחיל אחד נוסף שם, החלטנו לפתוח אותו כאן~


אניווי, הרולפליי הזה הוא בשביל שני ובשבילי, ורק אנחנו נגיב כאן. אתם מוזמנים לקרוא...
אבל הוא בטוח יהיה NC17, אז מהזה על אחריותכם בלבד.

שני אני אוהבת אותך~



הרולפליי יתחיל רשמית הודעה הבאה~

{{סתם כדי שנעקוב: האסופ-12, מיןסא-7}}


האסופ התיישב על המיטה של מין-סא, שהייתה נוחה למדי, והסתכל על השני יושב ליד השולחן שלו ומנסה לקרוא קוריאנית. ההורים של מין-סא יצאו לבלות עם ההורים שלו, מה שהשאיר את השניים ביחד, רק שהאסופ גם מקבל תשלום על זה. הוא היה די שמח מהעניין הזה, שכן הוא מקבל כסף על דבר שהוא היה עושה בחינם גם ככה. "אתה צריך עזרה?"

"אהה...." מין סא מלמל, מרים את עיניו הגדולות מהספר הקטן שלפניו אל זה שישב על מיטתו. הוא ישב על הכיסא, רגליו הקטנות בועטות באוויר מתחת לשולחן כשעשה זו ומהנהן, מחייך מעט. "ממ...כן, אני חושב שכן. אמרו לנו שאנחנו צריכים להקריא לפני אחרים, שיבדקו אותנו" הוא הנהן, פניו לובשות הבעה רצינית, כאילו שקל את הדברים שאמר להם המורה בכובד ראש. "זה חשוב...יא"

"אז תקריא~" האסופ התקרב אל מין-סא יותר, עוד בגבולות המיטה, ונשען לכיוונו. "אני מקשיב." הוא חייך

[הניגוד בין השחור פה לצבעוני של השני זה משהו ;;]

"טוב" הוא אמר, נשערן אחורה בכיסא ומרים את הספר בידיו. "אבל אל תצחק!" הוא קרא, מנפח את לחייו כשהביט בשני במבט מתריס. כאילו אומר בלי מילים שכדאי שיחכה ויראה מה יקרה אם יצחק. אחרי רגע של מבט מלא משמעות כזה, החל לקרוא את הקטע. זה היה איזה קטע על חתול, מעין סיפור שאמור היה להיות מצחיק אבל לא באמת העלה משהו מעבר לחיוך. לא שזה חשוב, העיקר היה לקרוא. לא העלילה המרגשת.

{{את, אה, מוזמנת להגיב צבעוני?D:

אומייגוד חתול!}}


"אני לא אצחק, מבטיח." הוא המשיך לחייך, פורע את שיערו של השני ומחכה בקוצר רוח שיתחיל לקרוא. הוא זיהה את הסיפור שהוא הקריא, זוכר אותו בעל פה אפילו- גם אותו לימדו את הסיפור הזה כשהוא היה בגילו של מין-סא. הוא תיקן את מין-סא בכמה הברות שהוא טעה בהן, מוחא כפיים ברגע שסיים. "זה היה נהדר. רוצה לקרוא עוד פעם כדי שזה יהיה מושלם?"

[חתול!]

"א-אה...באמת?!" מין סאה קרא, עיניו מתרחבות כשהביט בו, כאילו לא האמין לכך. "ו-וואה! יופי!" אחרי רגע מבטו הפך חשדני. "אתה לא משקר. נכון?"

"אי פעם שיקרתי לך?" הוא צחק. "תקרא שוב, קדימה." הוא נשכב על המיטה של מין-סא הפעם, מביט בתקרה. היו שם כמה כוכבים, מאלו שמאירים בחושך, מסודרים בסדר שהאסופ לא הבין אבל מין-סא טען שיש בהם הגיון.

".....לא" הוא אמר, מהנהן. הוא הרים את רגליו על הכיסא והתיישב עליהן, מתופף באצבעותיו על הספר לפני שהתחיל לקרוא שוב- והפעם משתדל מאוד מאוד לעקוב אחרי כל התיקונים שההאסופ העיר לו עליהם קודם.

"עכשיו זה היה מושלם" האסופ אמר עם חיוך, מסיט לרגע את מבטו מהתקרה כדי להסתכל על מין-סא לפני שהחזיר את עיניו לשם. "הוספת עוד כוכבים מאז הפעם האחרונה?"

[גכלךגחעךגדחעגעףחיעככדחךחע הם כאלה מואה מה זה]

"אה...כן" מין סא התיר את ספר הקריאה עזוב על השולחן כשטיפה על המיטה, מנסה להגיע הכי קרוב שיכל לתקרה (מה שלא היה קרוב בכלל, בהתחשב בגובהו. כשהדביק אותם, בעצם, היה זה אדם מבוגר שהדביק אותם בשבילו). "איך שמת לב בכלל? אף אחד לא שם לב.....אתה סופר אותם?" הוא הוריד את מבטו מהתקרה כדי להביט מטה אל זה שישב על המיטה, המבט בעיניו מלא תהייה.

האסופ משך את מין-סא שיישב לידו, מפחד שאם הצעיר ימשיך לעמוד ולנסות להגיע לתקרה הוא יפול עליו. "אני כאן לפחות שלוש פעמים בשבוע, זה היה מוזר יותר אם לא הייתי שם לב." הוא זז קצת לצד כדי שלמין-סא יהיה מקום לשכב לידו. הוא הרים את ידו, כאילו מנסה לתפוס כוכב, אבל לבסוף ויתר וצחק קצת. "נכון לעכשיו, יש לך יותר כוכבים בחדר מאשר שיש בחוץ" הוא אמר, מסתכל מהחלון על השמיים שרק התחילו להחשיך.

"כן!" הוא אמר, צוחק צחוק קצר וילדותי כשנשכב אחור על גבו, פניו אל התקרה. "אבל זה כי בחוץ לא רואים כוכבים בכלל, בגלל שיש יותר מידי אור למטה. אתה יודע, אם יוצאים מחוץ לעיר והולכים למקום שיש לגמרי חושך...אז רואים מלא כוכבים! מליון!.....יותר ממליון!" הוא ניפח את לחייו מעט, כאילו הניסיון לדמיין כל כך הרבה כוכבים בשמיים היה מעבר ליכולתו. "אנחנו צריכים ללכת מתישהו לראות כוכבים ככה!"

האסופ צחק יחד עם מין-סא. "אתה צעיר מידי בשביל שאני אקח אותך לבד לראות כוכבים מחוץ לעיר..." הוא מלמל, אבל לא רצה להעציב את מין-סא לכן הוסיף: "אני אקח אותך כשתהיה יותר מבוגר, אני מבטיח." הוא חיבק את הילד הקטן אליו, "ואנחנו נראה המון כוכבים, יותר משאתה יכול לדמיין."

"יא!" הוא קרא בהתלהבות, חיוך עולה על פניו לנוכח ההבטחה הזאת. הוא חיבק את השני חזרה, צוחק מעט. "תזכור את זה! אני לא אשכח, אז אוי לך אם אתה שוכח!"

"אם אני אשכח אתה תזכיר לי," הוא מלמל, "אז כדאי לך לזכור..." הוא המשיך לבהות בכוכבים על התקרה של מין-סא, ולאחר כמה דקות הוא כבר שמע את מין-סא ממלמל מתוך שינה. הוא חייך ועצם את עיניו גם כן, נרדם עם מחשבות על מין-סא וכוכבים.

[אז מין סא- 10, האסופ- 15
*ספירת גילאים*]

זה היה בוקר יום חמישי של חופשת הקיץ. ומין סא היה ער כבר שעה ארוכה, מתרוצץ הנה והנה ודוחף דברים אל תוך התרמיל הגדול שקנו לו במיוחד. הוריו לא הבינו למה לעזאזל הילד מתעקש על לצאת לקאמפינג. מה להם ולקאמפינג. הם בכלל לא אהבו את הרעיון שהוא ישן בחוץ. ורק העובדה שזה היה האסופ שלקח אותו, ושהם לא יצאו רחוק מידי- שכנעה אותם להסכים.
אבל לו זה היה חשוב, כמובן. הם החזיקו את ההבטחה הזאת ביניהם כבר הרבה זמן. וסוף סוף הם הולכים לצאת ולממש אותה. ברור שהוא היה שמח! ולא רק שמח, נרגש. הוא סיים לדחוף עוד שמיכה ואוכל מתוך ופנה אל תוך תיק התרמילאים שהיה גדול כמעט כמוהו לפני שיפה מחדרו על הכניסה, מדדה מעט כשהתיק הכביד על גבו הקטן.

האסופ חיכה מול דלת הבית של מין-סא, מחכה שהצעיר יצא. הוא חייך כששמע את הדלת נפתחת, אבל כמעט פרץ בצחוק כשראה את מין-סא עם תיק עצום. "צריך עזרה?" הוא שאל ובלי לחכות לתשובה כבר לקח ממנו את התיק והתחיל ללכת לכיוון הבית שלו. למזלם ההורים שלו הסכימו להסיע אותם למקום המיועד לקאמפינג, למרות שהוא היה צריך להבטיח לבצע יותר מטלות בבית במשך חודש כדי שזה יקרה. הוא הסתכל על מין-סא המאשור ולא יכל אלא להרגיש כאילו זה היה שווה את זה; במקרה הכי גרוע הוא ישכנע את הצעיר לעזור לו.


{{מה את הולכת להתקלח באמצע, מה ;___;!!}}

"אה-" הוא אפילו לא הספיק לומר שהוא מסתדר לפני שהבוגר יותר לקח את התיק מעל גבו, הוא לא יכל שלא להעלב מעט כשראה אותו צוחק. "אל תצחק!! זו פעם ראשונה שאני יוצא מחוץ לבית ככה! ז....אז לקחתי הכל. אני בטוח שכשתראה מה לקחתי תגלה ששכחת המון דברים!"

"דווקא אני בטוח שכשתראה מה אני לוקח אתה תגלה שלקחת הרבה יותר מידי דברים" הוא השיב, משועשע, ופתח את הדלת לבית שלו. הוא לקח את התיק שלו שהשאיר אל הספה וזירז את אבא שלו, שהיה אמור להסיע אותם. "קדימה, אנחנו צריכים להגיע לשם כשעוד יש אור יום!" הוא הפציר, למרות שהיה עדיין בוקר.
התלונות שלו עזרו ועד מהרה הם כבר היו במכונית. זו הייתה נסיעה קצרה, שכן ההורים של מין-סא לא הסכימו שהם יתרחקו ממש מהעיר.
האסופ יצא מהר מהמכונית, מסתכל סביב ונדהם מהמראה של היער. "סוף סוף הגענו" הוא אמר בשמחה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שלו ביער הזה, אבל כל פעם מחדש הוא נדהם מכמה הוא עצום, ולא כזה רחוק מהעיר.

"וואה!" מין סא קרא, עולה קל קצות אצבעותיו לפני שלקח כמה צעדים מהירים קדימה והביט סביבו. "איזה גדול!"
הוא יצא לפעמים ליערות, בעיקר עם סיורים מהבית ספר. אבל זה תמיד היה יערות קטנים, ותמיד עם מלא תלמידים שהרסו את השקט ומורים שלא באמת נתנו לעשות כלום וסתם עיצבנו את כולם. ככה....? ככה זו הייתה הפעם הראשונה!
"איזה יופי!" הוא קרא, אוחז בשתי ידיו בזרועו הימנית של האסופ לפני שמשך אותו אחריו. "לאן אנחנו הולכים עכשיו? הא? לאן?! תראה איזה יופי כאן! אני לא יכול לחכות!"


[...שמת לב שיש לדמויות שלנו נטייה להיות ביחד ביער?]

{{נחנקתי בגללך ;;}}


האסופ הוציא את התיקים שלהם מהמכונית, כמעט נופל מהכבוד שלהם כשמין-סא תפס את זרועו. "אה, לא רחוק מכאן" הוא מלמל "אבא שלי יצטרך לבוא לאסוף אותנו מכאן ואני לא רוצה שנאבד" בעיקר כי ההורים שלך יחפשו אותנו, ימצאו ואז יהרגו אותי בדם קר.
אבא שלו מסר להם כמה פרטים(מתי יבוא לאסוף, מאיפה, ודברים כאלו), וברגע שהוא נסע משם האסופ התחיל ללכת לכיוון מסויים, ואחר כמה דקות הם הגיעו לאזור שהוא לא באמת קרחת יער אבל היו בו פחות עצים- כך שאפשר היה לראות את השמיים בבירור- ועדיין היה בו מספיק צל.

מין סא הביט סביבו, מתיישב אחרי רגע על הרצפה ומביט מעלה. הוא שכח, לשנייה, שהם בכלל צריכים לפרוק עכשיו את הציוד או דברים כאלה. אבל זה לא נורא, האסופ בטח יזכיר לו את זה בעוד רגע. לא?
עד שהוא יזכיר לו את זה, הילד הצעיר יכל להסתכל על השמיים הבהירים כעת. "בלילה...הכל יהיה מלא בכוכבים!"

"בלילה," האסופ הסכים, "אבל עד אז... תעזור לי לפרוק?" הוא זרק לכיוונו את התיק שלו, משתדל לא לזרוק חזק מידי בגלל שהתיק היה בגודל של מין-סא. "אנחנו צריכים לנצל את העובדה שיש אור ולסיים לסדר הכל"

"טוב!" הוא אמר, קופץ על רגליו מיד ופותח את התיק שלו לרווחה. חלק מהדברים נפלו החוצה מיד, כאילו היו חייבים להשתחרר מהאחיזה החונקת של התרמיל. "אז ממה מתחילים, בעצם?" הוא שאל כשעזב את התיק פתוח וניגש לשני.