האסופ/מיןסא - לקריאת הכלל אבל תגיבו ותמותו. ):

[נו אבל טכנית דיברנו על זה אתמול!!
ולא נורא לא נורא ):]

מין סא שחרר אנקה מופתעת, עיניו נפקחות באחת כשהשני גמר כתוכו. הוא נרעד, מרגיש כאילו פרפרים, או נמלים, או פשוט פצצות קטנות תיפסו בגופו מעלה. הוא המשיך להתנשף עד שהשני הפסיק לזוז לגמרי, מניח את ידו על זרועו ומלטף אותה מעט. "ה-האסופ.....".
ידו השנייה החליקה מטה אל בין רגליו שלו כשפישק את שפתיו שוב.

{{וסיימנו עם היאוי! ווהו!
נראהלי.
זה אמור להיות בטוח לקריאה שוב XD}}


האסופ התעורר עם כאב ראש, אחד איום ונורא, וכשהוא פקח את עיניו לא לקח לו הרבה זמן להבין איפה הוא ולזכור מה קרה. הוא שחרר אנחה שקטה והסתכל על התקרה מלאת הכוכבים. הוא לא האמין שאתמול באמת קרה, מנסה להדחיק את זה- אבל לשווא; העובדה שמין-סא היה מכורבל לידו ושהכל היה דביק ודי מגעיל ומלא זיעה הוכיחה לו אחרת.
הוא חשב על לקום וללכת ולקוות שהם לא ידברו על זה יותר, אבל הוא ידע שהוא צריך לדבר עם מין-סא על זה ולהגיד לו כמה הוא מצטער.
מצטער שהוא הרס הכל.

[[*בוכה לנצח*]]

לא עבר הרבה זמן עד שמין סא התעורר. אבל כן עבר זמן עד שהחליט להראות זאת לשני. הוא הבין שהאסופ כבר התעורר, והידיעה על מה שיהיה חייב לקרות כשיקום גם הוא הותירה את עיניו עצומות דקות ארוכות אחרי שהתעורר. כאילו בזמן הזה ניסה לנסח בראשו את התסריט שיהיה הכי מתאים לעכשיו, הכי פחות גרוע. משום מה, היה לו קשה לחשוב על אחד כזה עכשיו, ובלית ברירה הוא פקח את עיניו והתיישב במיטה, מושך את השמיכה מעליו כשהעביר יד בשערו.

{{את תגרמי לי לבכות גם. ):
הם שוברים לי את הלב}}

"אה, מין-סא..." האסופ מלמל בשקט כשהשני התיישב. למרות שחשב במשך דקות ארוכות על מה להגיד לו, היה לו קשה להגיד את זה עכשיו. הוא בלע את רוקו והחליט שהוא חייב לעשות את זה, יודע שהם חייבים לדבר על זה ולהתמודד עם זה לפני שיהיה מאוחר מידי. "אני... אני מצטער. על אתמול"

".....א-אני יודע" הוא מלמל, מהנהן כשהרכין את מבטו והסיט אותו מהשי. "אני מצטער גם....". הוא לא ידע מה בדיוק לומר כדי לסדר את זה, או אם בכלל היה אפשר לסדר את זה.

"על מה אתה מצטער?" האסופ התיישב והתרחק מעט מהשני, מנסה לא לתת להבעה של גועל לעלות על פניו כשהרגיש דביק אפילו יותר ממקודם. "זה לא כאילו רצית את זה, אני הכרחתי אותך..." הוא קבר את פניו בידיו, "אני מרגיש כל כך נורא, אני מצטער, באמת"

"מצטער...." מין סא רק מלמל שוב, מתכווץ אפילו יותר בתוך עצמו כאילו ניסה להיעלם. טון הדיבור שלו כל כך פגע, ולו רק כי ניפץ כל אשלייה שאולי הייתה לו אתמול. הוא לא היה חייב לומר שהוא מרגיש נורא....

"אין לך על מה להצט-" הוא עצר את עצמו, חושב על מה שהוא אמר מקודם ביחד עם כמה זכרונות מאתמול שהוא העדיף לחשוב שהיו בעצם חלק מחלום מעוות שלו, אבל כנראה שלא. "אתה..." הוא התקשה להמשיך לרגע, אבל הכריח את עצמו בכל מקרה, "אתה לא רצית את זה, נכון?"

"אני- א....." הוא מלמל. הוא היה צריך להכחיש, נכון? אם הוא היה מכחיש אז האסופ היה ממשיך להצטער והוא היה הולך והם כנראה לא היו מדברים שוב בזמן הקרוב עד שזה יעלם אבל....לפחות הם לא היו רבים? משום מה זה לא נשמע ממש אופטימי. והוא מצא את עצמו לא אומר כלום, אלא רק נושך את שפתו התחתונה כשדמעה או שתיים ברחו מזוויות עיניו. הוא לא יכל לשקר.

{{או גאד -הארטברוקן פוראבר- ;____;~~}}


"מיני?" הוא מלמל, נעשה לחוץ יותר מרגע לרגע. "אתה לא... בבקשה תגיד לי שלא..." הוא המשיך למלמל, לא יודע מה הוא יעשה אם יתברר לו שכן; שמין-סא רצה לשכב איתו, שהאח הקטן שמעולם לא היה לו רצה כזה דבר נורא.




{{גם סופ שבור. ): }}

"אני אוהב אותך" מין סא מלמל לבסוף, מכשלא היה מסוגל לעצור את זה בפנים. איכשהו, מרות שמלמל, זה נשמע כמו ירייה. הוא ידע, מרגע שהמילים יצאו, שהוא לא היה צריך לומר את זה. אבל אחרי ששמר את זה שלוש שנים בבטן.... זה פשוט יצא. זה לא כאילו משהו טוב יצא מזה בכל מקרה, אז עדיף שיגיד, לא? "לא התכוונתי לעשות את זה, לא התכוונתי שזה יקרה.....אבל אני....."

ברגע שמין-סא אמר שהוא אוהב אותו האסופ השתתק לגמרי ובהה בו כלא מאמין. זהו. אי אפשר לחזור אחורה מכאן. "זה... זה לא בסדר" הוא אמר, מתרחק אפילו יותר מהשני ומושך את השמיכה איתו, נעשה יותר ויותר מודע למצבו העירום. "כמה זמן זה ככה?"

הדבר האחרון שהוא רצה לעשות היה לבכות לפני השני, עכשיו, כאילו הצב לא היה מספיק גרוע גם ככה. אבל באותו רגע הוא פשוט לא יכל למנוע מדמעות אחדות לברוח מעיניו מטה. הוא השאיר את מבטו מוסט, רק לא להביט על השני....הוא ידע שהמבט בעיניו בטח יהיה קשה מנשוא. "כמעט שלוש שנים...."

"שלוש שנים..." הוא חזר אחריו, עוצם את עיניו במטרה להירגע. "למה לא סיפרת לי?"

"למה נראה לך שלא סיפרתי לך?" הוא שאל, הדמעות בעיניו רק מתגברות. "זו לא מש....סצנה רגילה שאתה הולך לבחורה ואומר לה שאתה אוהב אותה....לא?"

חלק בהאסופ רצה להגיד לו את האמת- שהוא היה דואג להתרחק ממנו כבר בהתחלה כדי שזה ייפסק- אבל הוא פשוט לא יכל לעשות את זה. במקום זאת הוא העדיף לעצור את הבלאגן. "זה לא בסדר." הוא אמר, מנצל את העובדה שמין-סא לא מסתכל עליו כדי לקום מהמיטה ולקחת את הבגדים שלו ולהתלבש במהירות. "באמת שלא" הוא התחיל ללכת לכיוון הדלת, נחוש לצאת מהדירה, בעיקר מהחדר של מין-סא, כמה שיותר מהר.

"חכה- האסופ!" מין סא קרא, קם על רגליו מיד. הוא משך את השמיכה עלו כך שתסתיר את גופו. הרי, אם ינסה להתלבש- עד שיהיה לבוש האסופ יעלםץ ומי יודע אם יחזור. הוא משך מעט באפו. מרים יד אחת כדי לנגב הת הדמעות כשיצא אחרי השני מחדרו. "א-אל תלך ככה...."

"אני לא יכול לדבר איתך עכשיו," הוא אמר, כמעט מוסיף 'מיני' אחרי זה. הוא כבר לא יכל להגיד את זה, לקרוא לשני ככה. "אני לא יודע מתי אני אוכל לדבר איתך, אבל.. לא עכשיו" הוא פתח את דלת הכניסה, "אני מצטער" הוא מלמל ויצא, דואג לסגור- לא לטרוק, הראש שלו עוד כאב- אותה אחריו, ממהר חזרה לבית שלו.

".....האסופ....." הוא מלמל, מחליק אט אט לישיבה כנגד הקיר (ומעווה מעט את פניו כשהתיישב על הרצפה. בכל זאת...). כשהשני נעלם הדמעות שכמעט ועצר כדי לא יכלו להחזיק את עצמן והוא פרץ בבכי, קובר את פניו בידיו. הוא הרס הכל. הוא פשוט.....הרס הכל.

{{גילאים!
סופ-21, מין-17
....חודשיים מאוחר יותר לול}}



אחרי אותה תקרית עם מין-סא האסופ לא ידע מה לעשות עם עצמו, ולאחר שיחה עם חברים(בה הוא סיפר להם שהוא השתכר ושכב עם בחור, מנסה להמעיט כמה שיותר בפרטים) הוא הבין שאולי כדאי לו להתגייס, שאולי ככה הוא ירגיש יותר טוב עם עצמו- שנתיים הרחק מהבית.
אז זה מה שהוא עשה, והנה, יום לפני יום הגיוס שלו הוא סוף סוף אזר מספיק אומץ כדי ללכת לדבר עם מין-סא בפעם הראשונה מאז. הוא לא יכל אלא לצחוק מעט על המחשבה הזו- צבא מפחיד אותו פחות מלדבר עם מין-סא.
הוא דפק על דלת הבית שלו, מחכה בקוצר רוח ומעביר את ידו על השיער שלו- עכשיו קצוץ למדי.

אמו אמרה לו שהאסופ היה בדלת. ומין סא מצא את עצמו קופא לרגע ארוך, לא מסוגל להגיב.
החודשיים האלה היו גהנום, גהנום מוחלט. חודשיים שבהם הוא החל לחייך את המספר של האסופ עשרות פעמים מבלי לסיים אפילו פעם אחת, בהה בבית שלו בלי לגייס מספיק אומץ ללכת ולדפוק בדלת. הוא לא האמין שהוא איבד אותו ככה, בצורה כזאת.
זה היה נוראי, נוראי יותר מכל השלוש שנים שקדמו לכך.
הרגע עבר, ומין סא ניגש לכניסה ופתח את הדלת. (מוודא לקחת נשימה עמוקה לפני שעשה זאת).
"הא-" הוא התחיל לומר, נאלם דום מיד כשראה את השני ונושך מעט את שפתו התחתונה. רעד קל עבר בו, הוא לא חשב שלראות את האסופ יהיה כל כך קשה. אחרי רגע שם לב גם למשהו נוסף.
"השער שלך....אתה?"

האסופ החליק את ידו מהראש ואל העורף שלו, מגרד אותו מעט. "אני.. אני מתגייס. מחר." הוא מלמל. הוא באמת קיווה שהשיחה הראשונה שלהם אחרי זה תהיה יותר קלה, יותר נחמדה; יותר כמו פעם. "באתי להיפרד?" הוא הציע, לא בטוח בדיוק למה הוא בא.

".....מחר?" מין סא מלמל, עיניו מתרחבות מעט. "מתגייס...? ולא חשבת לומר קודם?" ידו ע הדלת רעדה לפני שלקח צעד קדימה וסגר את הדלת אחריו. שאמו לא תשמע משהו, רק זה היה חסר לא. "אני עד כדי כך נוראי שאני מבריח אותך לצבא?"