האסופ/מיןסא - לקריאת הכלל אבל תגיבו ותמותו. ):

סוניונג חייך וחיבק את מין-סא אליו, מנשק את הלחי שלו. "תשתדל לא להעיר אותי בבוקר, טוב?"

הוא הבטיח, וכך באמת הוא עשה. כשקם בשש וחצי לפנות בוקר. לקח לו רגע להבין איפה הוא, וכשהבין- חיוך עלה על פניו. הוא השתחרר בקלות מאחיזתו של השני והלך משם בצעדים קלים, ממש על קצות אצבעותיו. כמו שאמר- עושה הכל רק כדי לא להעיר את השני, גם ככה הוא חיסל לו את שעות השינה. באמת, הוא אפילו בדק את הטלפון שלו רק אחריי שיצא מהדירה וכבר היה במסדרון.
לקח למין סא רגע להבין שזה היה רעיון טוב לבדוק את זה בחוץ. כשראה פחות או יותר חמישים שיחות שלא נענו מהמנהל שלו, עוד כמה מהחברה, והודעת אימייל זועמת שאומרת לו להיכנס מיד לכל אתר אינטרנטי שהוא ואר כך להסביר מה לעזאזל הוא עשה.
אפילו כשהוא נעלם לשבוע לא היו לו כל כך הרבה שיחות- מה שהיה, יותר ממצער, דיי מדאיג. הגבר הצעיר החליק באצבעותיו על המכשיר, פותח את דפי האיטרנט. ברגע שעשה את זה עיניו נפערו בבהלה.
'מ-מה...' הוא מלמל, מכסה את פיו בידו.
הכל היה מלא בתמונות שלהם מהלילה. הכל. טוב, לא היה קשה להבין למה, זה היה דיי סקנדל. כשזוגות רגילים צצו הכל היה מלא, אז שני גברים- אבל.. אבל... איך? הוא עשה הכל כדי שלא יתפסו אותם. החליף בגדים אחריי שיצא מהחברה והלך בדרכים הכי מסובבות בעולם והכל רק כדי ש..ובכל זאת.
לא היה צריך להיות גאון כדי להבין שהיום הזה הולך להיות סיוט שלא מן העולם הזה.
ה

סוניונג לא היה בטוח מה השעה, אבל בטח היה מוקדם מידי אם הוא התעורר למשמע צלצול טלפון. הוא הסתובב במיטה שלו וחיפש את הטלפון בלי לפקוח את העיניים שלו, מצמיד אותו לראשו ברגע שמצא אותו. "הלו?" הוא אמר בקול ישנוני.
"אמרתי לכם להיזהר" הגיע הקול הכועס של האסופ מהצד השני וסוניונג מצמץ כמה פעמים בחוסר הבנה.
"יא, סאשון. עוד לא שכבנו אפילו." הוא מלמל, מסתובב על המיטה ככה שהוא על הגב שלו ובוהה בתקרה, מנסה לאפס את הראייה שלו. "אני לא יודע מה הוא אמר לך, אבל נשבע לך שלא עשינו כלום. רק ישנו" הוא קיווה שהוא הצליח להגיד את זה, הוא עוד היה ישן.
"תסתכל באינטרנט." האסופ אמר, עוד בטון כועס, ולסוניונג לא היה מה לעשות אלא להקשיב לו.
הוא חיפש, עוד בעיוורון-חלקי, את הסלולרי שלו- עצלן מכדי להגיע למחשב, וברגע שנדלק המסך הוא נבהל קצת. 20 שיחות שלא נענו, עוד 18 הודעות. הוא בדק את ההודעות, שרובן היו "אתה מכיר את פארק מין-סא?", "אתה גיי?" או אפילו שילוב של השניים: "אתה גיי עם פארק מין-סא?"
הוא נאנח אל תוך הטלפון. "סאשון, אני לא חושב שאני רוצה להיכנס לאינטרנט..." הוא מלמל. "מה קרה?"

עשר דקות לאחר מכן, האסופ כבר סיפר לסוניונג על תמונות הפפרצי ועל הכתבות ועל הבלגן שהוא גרם למין-סא, וכל מה שסוניונג רצה היה למות.
הסלולרי שלו היה מונח בחיקו וסוניונג ניסה לחשוב על דרכים להתחיל את השיחה הזו. היו כל מיני וריאציות שהוא הצליח לחשוב עליהן; "היי, אני מצטער שדפקתי את הקריירה שלך" או "מצטער שגרמתי לך לצאת מהארון" או האהוב עליו: "זה אומר שעכשיו אתה גיי-דול?"
אבל לבסוף הוא החליט פשוט להתקשר ולקוות שהשני יענה לו, ולא יצעק עליו. הוא כבר יסתדר משם. הוא חייג את המספר שעד עכשיו כבר ידע בעל פה, מצמיד את הסלולרי לאוזן ומחכה שמין-סא יענה.

הוא היה עובד עצות, לא יודע מה לעשות. זה היה איום ונורא... כמות הצלמים והכתבים שמול בנייני הלייבל (היו צריכים להבריח אותו פנימה דרך הדלת האחורית). ויותר גרוע, הסוללה של המנהל- יחצ"ן- אחראי פרסום-נשיא חברה שחיכתה לתשובות. הם היו כל כך עסוקים בלהתווכח בינם לבין עצמם שהם לא שמו לב שמין סא עזב אותם כדי לנעול את עצמו בתא שרותים נטוש.
הוא רק....רק רצה קצת שקט. שהכתבות וההודעות באינטרנט ובטלוויזיה וברדיו ובכל מקום אפשרי רק יפסיקו. רק אז הוא קלט שהטלפון בכיסו מצלצל. מין סא הרים אותו, וליבו התכווץ כשראה את המספר. "ה-היי..." הוא מלמל כשהצמיד את הטלפון לאוזנו.

סוניונג לא יכל אלא להרגיש גרוע יותר כשמין-סא ענה. אם הוא רצה למות מקודם, אחרי שהשוא שמע את הקול של מין-סא הוא ייחל לעצמו מוות בייסורים קשים. "היי" הוא אמר חזרה, מקווה שהוא לא רע. הדבר האחרון שהוא רצה היה שמין-סא ירגיש רע יותר בגללו. "אתה בסדר?" הוא שאל לאחר כמה רגעים של שתיקה.

"בקושי" הוא מלמל, נאנח מעט כשהשעין את גבו על קיר התא. "אתה לא רוצה לדעת בכלל איך זה כאן, זה גהנום" הוא הצמיד יד אחת למצחו, לוחץ אותה כנגד עיניו.

"אני מצטער" הוא אמר, לא מפרט על מה ועל למה כמו בסיטואציות שתיאר מקודם. "אני באמת, באמת מצטער..."

הוא נאנח עמוקות לפני שדיבר שוב. "זו לא אשמתך. זה...הייתי צריך לשים לב שעוקבים אחרינו. תמיד השתדלתי להיזהר כל כך, לעשות הכל כדי לברוח מזה. אני... אם אני לא שמתי לב אתה בטח לא יכולת לדעת"

"עדיין..." הוא מלמל. "הבטחתי להאסופ-סאשון שאני לא אפגע בך ותראה מה קרה, היונג." הוא נאנח גם כן, "איך אנחנו יוצאים מזה?"

הוא חייך לעצמו חיוך שהיה בו יותר תסכול ועצב משמחה, אבל בכל זאת. לרגע ארוך לא ידע מה לומר, ובדיוק כשנראה היה שהשתיקה התארכה יותר מידי הוא דיבר שוב. "אני הולך להכחיש שזה אני. אין לי ברירה."

סוניונג לא יכל לשקר, כאב לו קצת שמין-סא רצה להכחיש את זה. הוא הבין שזו הדרך היחידה להציל את הקריירה של מין-סא, אבל זה לא עשה אותו פגוע פחות.
לא שהוא תכנן להגיד משהו על זה למין-סא. הוא לא ידע בכלל מה להגיד. 'זו הגישה'? 'כל הכבוד'?
בסוף הוא התפשר על תשובה פשוטה יותר. "אוקיי."

"אני מצטער" הוא מלמל, לוחץ את היד רק חזק יותר כנגד עיניו. הכל כדי שלא יתחיל לדמוע, הוא לא רצה לבכות לשני בטלפון (או לבכות בכלל, אבל בטח שלא לשני בטלפון). "באמת"

סוניונג נשאר בדירה שלו כל היום. הוא לא רצה לצאת החוצה, בעיקר אחרי שהאסופ אמר לו שיש כמה צלמים שמחכים בחוץ, והוא אפילו לא התקרב לטלפון אחרי השיחות עם האסופ ומין-סא. כל מה שהוא עשה היה לשבת עם המחשב מולו ולחכות להודעות ישירות ממסיבת העיתונאים של מין-סא.
הוא מעולם לא רצה להשתכר לפני הגיל המותר, הוא לא ראה סיבה טובה לזה, אבל עכשיו הוא ראה- ולא היו לו מילים לתאר כמה הוא מצטער שהוא רק בן 20 ולא 21. הוא שקל את האפשרות להתקשר להאסופ שיביא לו אלכוהול לדירה, אבל עם כל הצלמים בחוץ רק חסר לו שגם יגידו שהוא שותה מתחת לגיל המותר.
מאיפה הם בכלל מצאו כל כך הרבה מידע עליו?

הוא ברצינות לא ידע אם מה שהחליט עליו הייתה הדרך הטובה ביותר. הדרך הטובה ביותר מבחינתו הייתה לקחת מחק ענקי ולמחוק את כל זה- אבל זה לא היה אפשרים, אז הוא היה חייב להסתדר עם מה שיש לו. וזה מה שהיה לו.
זה לקח בערך שעה של ריבים עד שהצליח לשכנע את הסוללה המבקרת שלו שזה לא הוא בתמונות. הם לא האמינו לו, וגם אחריי השיחה וודאי לא האמינו לו בלב שלם. אבל הם רצו להאמין לו (כמובן, הם יפסידו המון כסף אם הקריירה שלו תתפוצץ), וזה הספיק כדי להביא אותם לבערך 50% של אמונה בו. מה שהיה מספיק תמיכה מצידם כרגע. אחריי זה הם החליטו בפחות או יותר שנייה שהם הולכים למלא את הקליפ החדש שלו ואת הצילומים לאלבום החדש שלו בבחורות בכל חור. מה שהיה הגיוני, קצת מטומטם- אבל הגיוני.
ואז הגיע התור של מסיבת העיתונאים.
אוי ואבוי. הם כולם היו מכונסים בחוץ ומחכים שיצא. מין סא עצם את עיניו והעביר יד על בגדיו שוב כדי לסדר אותם. בעוד כמה דקות הוא יהיה צריך לצאת לשם, והוא ממש לא רצה לצאת לשם...

"יא, אתה בסדר?" האסופ שאל, מניח את ידו על הכתף של מין-סא. "אם תראה כל כך לחוץ בחוץ הם לא יאמינו לך. תנסה לחשוב על זה בתור הופעה, או תפקיד בדרמה." הוא ניסה להרגיע אותו, אבל הייתה לו הרגשה שהוא לא מצליח. "הכל יהיה בסדר, מיני"

הוא נאנח, מביט בשני בחיוך מתוסכל מעט. "אני פשוט... זה מטורף. לא יודע. מה אם הם לא יאמינו לי...? וגם אם הם, איכשהו, בטעות, יאמינו לי- ועוד שבועיים כבר יהיה איזה סקנדל אחר של מישהו אחר וישכחו מזה...." את המילים האחרונות הוא כבר כמעט לחש. "מה עם סוניונג? אני רק חושב על מה שהוא צריך לעבור ואני משתגע אפילו יותר"

האסופ נתן למין-סא מכה חלשה על הראש, "אתה מכיר את סוניונג כבר חודש, עוד לא הבנת שהוא חזק מספיק כדי לעבור את זה? הוא יהיה בסדר." הוא ניסה לחייך את החיוך הכי מעודד שלו. "האנשים שבאמת חשובים לסוניונג כבר יודעים מה הוא, והוא לא מפורסם אז הכתבים יעזבו אותו מהר." הוא המשיך, מנסה להרגיע את מין-סא כמה שיותר ובדרך גם להרגיע את עצמו. "תדאג לעצמך, אתה חייב לשכנע אותם עכשיו."

מין סא הנהן, מתעודד אפילו אם רק במעט מדבריו של השני. "תודה סופ" הוא מלמל, עומד לומר עוד משהו כשאחד מאנשי התחזוקה הופיע וקרא לו לצאת. הוא לקח נשימה עמוקה אחרונה וחייך אל השני לפני שפנה משם, הנה זה מתחיל.

סוניונג בהה בסלולרי המצלצל שלו. הוא סירב להתקרב אליו, אבל הוא זיהה את הצלצול הזה. איך הוא יכל לא לזהות אותו? עד היום הצלצול הזה היה משמח אותוב רגע, אבל עכשיו...? עכשיו קצת פחות.
הוא לקח כמה נשימות עמוקות לפני שהרים את המכשיר, לוחץ על אחד המקשים ומצמיד אותו לראש, מחכה שהשני ידבר כי הוא לא ידע מה להגיד אחרי היום הארוך הזה.

הוא היה צריך לעשות הרבה צעידות הלוך וחזור בסלון שלו לפני שהיה לו האומץ לקחת את הטלפון ולהתקשר, וגם אז זה לא היה אומץ אמיתי, אלא אחד שברירי שבטח התנדף כמעט לגמריי עוד לפני שהשני ענה. מין סא חיכה רגע, ומכשהבין שהנשימות של השני יהיה כל מה שיקבל אם לא יגיד משהו, דיבר. "איך אתה?"

סוניונג שקל לא לענות לזה. הייתה לו הרגשה שאם הוא יפתח את הפה שלו הוא יתחיל לבכות... אבל הוא לא רצה לגרום לשני להרגיש רע יותר ממה שהוא בטח הרגיש, והוא ניסה את ההכי טוב שלו. "אני...." הו התחיל, אבל לא ידע מה להגיד. לשקר? להגיד את האמת? לסלף קצת? "היו לי זמנים טובים יותר." הוא אמר לבסוף, משחרר אנחה מיד אחרי. "מה איתך, היונג? שמעתי שהאמינו לך. אתה בטח שמח"

"אה, אני בטח בטוח שעדיין הולכים להסתכל עליי עקום בזמן הקרוב, אבל בסדר" הוא מלמל, מושך בכתפיו. גם אם האמינו לו, עכשיו כשדיבר עם השני הוא ממש לא יכל לומר שהכל בסדר. אני...." הוא הידק את שפתיו לרגע, לא בטוח איך להמשיך מכאן.

"אתה מה, היונג?" סוניונג שאל אחרי כמה רגעי שתיקה, מהדק את אחיזתו על הסלולרי. חלק בו קיווה שהוא יגיד שהוא מצטער, אבל חלק אחר ידע שאם הוא יגיד שהוא מצטער סוניונג לעולם לא יוכל לסלוח לעצמו על זה

"אני לא יודע" הוא מלמל, משחרר אנחה עמוקה. "אני פשוט עדיין רוצה שכל הבלאגן הזה לא היה קורה וזהו. זה הכל בגללי". הוא העביר יד בשערותיו, מפסיק להתהלך בחדר לרגע רק כדי לקרוס לישיבה על הספה.

הוא באמת קיווה שכשמין-סא אמר 'בלאגן' הוא לא התכוונן אליהם. "אל תגיד את זה ככה, היונג. הכל יהיה בסדר." הוא מלמל, "אתה תופיע בטלוויזיה, תכחיש כמה פעמים ואנשים ישכחו"